Democritous
New member
פושעי אוסלו לדין
נתתי זאת כתגובה לדברים שאמר פה מישהו אך אני מוצא את הדבר חשוב מספיק על מנת להעלותו כנושא ראשי למען ידעו אנשים כיצד יש לגשת לסוגיה זו שעולה חדשות לבקרים. תחילה נקבע מהו ערך. נסכים כי ערך הוא דבר אשר יש בו חשיבות עבור קבוצת אנשים אשר נוגעים בדבר, ולכן יש לדבר ערך בעינהם. כעת נשאל את עצמנו כמה שאלות? האם כאשר נפגשו שליחי ציבור עם אישים פלשתינאים הם עשו זאת כאשר הם זוכים ללגיטימציה ציבורית? אותה לגיטימציה ציבורית היא כמובן הערך אותו נותן הציבור למפגשים אלו. התשובה לכך תלויה כמובן בנקודת הזמן עליה אנו מדברים: לפני חתימת הסכם אוסלו ולאחריו כאשר היתה תקווה בקרב הציבור כי ההסכם יביא לרגיעה ולבטחון ויאפשר את הוצאת צה"ל מהשטחים התמיכה בהידברות עם הנציגים הפלשתינאים היתה בשיאה. כאשר החל גל הטרור ירדה תמיכה זו באופן דרסטי והביאה למחאה המונית כנגד ניהול משא ומתן. ממשלת רבין התעלמה מקריאת הציבור והמשיכה בתהליך כאשר אין היא זוכה למנדט מצידו. דבר זה הביא בסופו של דבר להירצחו של ראש הממשלה רבין. לאחר עלייתו של נתניהו לשטון הוא המשיך בהידברות עם הפלשתינאים לאחר שנתן הבטחה ערב הבחירות שיכבד את ההסכמים שכבר נחתמו וזאת מתוך ראיה שהציבור בישראל אינו תומך בפירוק התהליך. לאחר עלייתו של ברק תמך הציבור בישראל בהידברות עם הפלשתינאים אך לא בויתורים מרחיקי הלכת שהציע בקמפ דיוויד. לאחר התפוצצות השיחות ותחילתה של האינתיפאדה השניה נפסקה התמיכה בהידברות באופן כמעט מוחלט. ברק החליט בכל זאת להמשיך בנסיון להגיע להסדר קבע בשיחות טאבה ללא תמיכת הציבור ובשל כך נכשל באופן כה גורף בבחירות 2001. לאחריו נבחר אריאל שרון שהגיע בקול תרועה רמה כנושא האימרות "תנו לצה"ל לנצח","רק שרון יביא שלום". לאחר למעלה משנתיים של הקזת דם ממושכת הגיע הציבור בישראל למסקנה שישנו צורך מחודש בהידברות וכך באה אל עולמנו הסכמתה של מדינת ישראל למפת הדרכים. כעת אנו יכולים לראות שהתמיכה בהידברות עם הפלשתינאים מתקיימת לסירוגין ושטיב הערך הינו משתנה ואיננו מוחלט. האם נכון לקבוע בהתאם לזאת שכאשר לא זכתה ההידברות לתמיכה מצד הציבור נחשב הדבר כפשע וכבגידה? אין פשוט יותר מאשר לשוב ולשאול את הציבור לסוגיה זו. ובמקרה זה ברור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי הציבור נותן אשראי למנהיגיו וגם כאשר הוא אינו מסכים להידברות הוא אינו מחשיב אותה כפשע או כבגידה. לכן ראוי לומר כי אותה הידברות אף שלעיתים חורגת מגבולות המנדט הניתן לה מהציבור עדיין נמצאת היא בתוך כללי המשחק הדמוקרטים במציאות הפנים פוליטית הישראלית. הציבור מודע למגרעות מנהיגיו אך מודע הוא גם לכך שאופי הסכסוך הוא רב פנים ומורכב בצורה יוצא דופן. לכן הוא נוטה עימם חסד ואינו מוכן להגדירם כפושעים. קיים גם הויכוח המתמיד בין ישראלים לבין פלשתינאים האם מחבלים מתאבדים הם טרוריסטים או שמע הם לוחמי חופש. גפ פה ע"פ אותו עיקרון הקביעה תלויה בנקודת המוצא ממנה אתה יוצא. לכל אחד מסגרת ערכים שונה לכן הויכוח מלכתחילה הוא עקר.
נתתי זאת כתגובה לדברים שאמר פה מישהו אך אני מוצא את הדבר חשוב מספיק על מנת להעלותו כנושא ראשי למען ידעו אנשים כיצד יש לגשת לסוגיה זו שעולה חדשות לבקרים. תחילה נקבע מהו ערך. נסכים כי ערך הוא דבר אשר יש בו חשיבות עבור קבוצת אנשים אשר נוגעים בדבר, ולכן יש לדבר ערך בעינהם. כעת נשאל את עצמנו כמה שאלות? האם כאשר נפגשו שליחי ציבור עם אישים פלשתינאים הם עשו זאת כאשר הם זוכים ללגיטימציה ציבורית? אותה לגיטימציה ציבורית היא כמובן הערך אותו נותן הציבור למפגשים אלו. התשובה לכך תלויה כמובן בנקודת הזמן עליה אנו מדברים: לפני חתימת הסכם אוסלו ולאחריו כאשר היתה תקווה בקרב הציבור כי ההסכם יביא לרגיעה ולבטחון ויאפשר את הוצאת צה"ל מהשטחים התמיכה בהידברות עם הנציגים הפלשתינאים היתה בשיאה. כאשר החל גל הטרור ירדה תמיכה זו באופן דרסטי והביאה למחאה המונית כנגד ניהול משא ומתן. ממשלת רבין התעלמה מקריאת הציבור והמשיכה בתהליך כאשר אין היא זוכה למנדט מצידו. דבר זה הביא בסופו של דבר להירצחו של ראש הממשלה רבין. לאחר עלייתו של נתניהו לשטון הוא המשיך בהידברות עם הפלשתינאים לאחר שנתן הבטחה ערב הבחירות שיכבד את ההסכמים שכבר נחתמו וזאת מתוך ראיה שהציבור בישראל אינו תומך בפירוק התהליך. לאחר עלייתו של ברק תמך הציבור בישראל בהידברות עם הפלשתינאים אך לא בויתורים מרחיקי הלכת שהציע בקמפ דיוויד. לאחר התפוצצות השיחות ותחילתה של האינתיפאדה השניה נפסקה התמיכה בהידברות באופן כמעט מוחלט. ברק החליט בכל זאת להמשיך בנסיון להגיע להסדר קבע בשיחות טאבה ללא תמיכת הציבור ובשל כך נכשל באופן כה גורף בבחירות 2001. לאחריו נבחר אריאל שרון שהגיע בקול תרועה רמה כנושא האימרות "תנו לצה"ל לנצח","רק שרון יביא שלום". לאחר למעלה משנתיים של הקזת דם ממושכת הגיע הציבור בישראל למסקנה שישנו צורך מחודש בהידברות וכך באה אל עולמנו הסכמתה של מדינת ישראל למפת הדרכים. כעת אנו יכולים לראות שהתמיכה בהידברות עם הפלשתינאים מתקיימת לסירוגין ושטיב הערך הינו משתנה ואיננו מוחלט. האם נכון לקבוע בהתאם לזאת שכאשר לא זכתה ההידברות לתמיכה מצד הציבור נחשב הדבר כפשע וכבגידה? אין פשוט יותר מאשר לשוב ולשאול את הציבור לסוגיה זו. ובמקרה זה ברור בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי הציבור נותן אשראי למנהיגיו וגם כאשר הוא אינו מסכים להידברות הוא אינו מחשיב אותה כפשע או כבגידה. לכן ראוי לומר כי אותה הידברות אף שלעיתים חורגת מגבולות המנדט הניתן לה מהציבור עדיין נמצאת היא בתוך כללי המשחק הדמוקרטים במציאות הפנים פוליטית הישראלית. הציבור מודע למגרעות מנהיגיו אך מודע הוא גם לכך שאופי הסכסוך הוא רב פנים ומורכב בצורה יוצא דופן. לכן הוא נוטה עימם חסד ואינו מוכן להגדירם כפושעים. קיים גם הויכוח המתמיד בין ישראלים לבין פלשתינאים האם מחבלים מתאבדים הם טרוריסטים או שמע הם לוחמי חופש. גפ פה ע"פ אותו עיקרון הקביעה תלויה בנקודת המוצא ממנה אתה יוצא. לכל אחד מסגרת ערכים שונה לכן הויכוח מלכתחילה הוא עקר.