הזמן עושה את שלו
כשסיימנו סופית את שליחת התיק לאוקראינה, חדר העבודשלי היה עם חלון לכיוון הכניסה ועדיין למרות שידעתי שסיימנו עם הפרק הזה, בכל פעם שהדווארת הייתה עוברת הייתי קופצת ממקומי, זה השאיר בי חלל של חוסר מעש עד לטיסה
ותקופה די קצרה לאחר שחזרנו הביתה, עם כל ההתעסקות האנטנסיבית בבית בעבודה וכמובן איתו, לא הצלחתי לזכור איך התנהלו החיים שלנו לפני הגיעו
שלוש וחצי שנים אחכ, אנחנו עדיין לא מבינים מה עשינו אחהצ (עבדנו... ובהינו במיילים כאילו משם תגיע הישועה) בלי חוגים ומפגשים עם חברים (שלו) ובשבתות בהן הוא מתעקש לישון אצל סבא וסבתא הלב מתכווץ מהשקט הנוראי שפעם היה חברנו הטבעי
ועם זאת זה לעולם לא יהיה ברור מאליו....
זה יגיע! ימים של רעש והשתוללויות (בלי כפתור האוף) בדרכם אליכם
