פורום יקר ואהוב
סליחה סליחה סליחה שהתפוגגתי
עם הגיעי לשבוע 24 פתאום לא יכולתי לפתוח יותר את הלינק של הפורום. שמרתי אותו כמובן במועדפים שלי, כי ידעתי שאשוב. אבל עוצמת החרדות היתה כ"כ גבוהה... בהריון עם שושו לא הבנתי כלום מהחיים שלי, בואו נודה בזה. אבל אחרי שנים בפורום ידעתי גם ידעתי שאני יכולה ללדת יותר מוקדם ממה ששושו נולד וכמה קשה ומסובך וכואב ומסוכן יכול להיות ופשוט לא הייתי מסוגלת.
אז לפני הכל - בשעה טובה טובה נולדה הקטנטוצה למשפחתנו לפני יומיים, בשבוע 40+1, שככה יהיה לי טוב, במשקל האדיר של 3.574. היא כבר עברה בדיקות שמיעה בעקבות אותו CMV ארור שנדבקתי בו בתחילת ההריון, ויצא תקין חמסהחמסהחמסה. ביום שלישי נדע אם נדבקה אחרי המי שפיר, יגיעו תוצאות בדיקת השתן.
היא יצאה עם שיער שחור! זה אחד הדברים שהכי הדהימו אותי אצל שושו, איך הוא יצא כזה בהיר עם אמא כ"כ ברונטית? היה לי ברור שילדיי יהיו עם שיער שחור. בגלל ששושו קופי אבא שלו, ואצלי במשפחה אני לא דומה לאף אחד, אז לראות אותה עם שיער שחור ממש ריגש אותי.
אבל דבר דבר.
מי שמכם זוכר, ההריון היה לא פשוט בכלל. התחלנו עם ההידבקות ב-CMV, חיכינו לשבוע 22 לבדיקת מי שפיר, שיצאה תקינה תודה לאל. היה לי בערך שבוע וחצי של חסד ואז, באופן כנראה לגמרי פסיכוסומטי, התחילו התקשויות רבות, סביב תחילת שבוע 24, שהביאו אותי מספר פעמים למיון, ובעיקר הוציאו אותי מדעתי. באמת שבאופן מדהים לגמרי, ההתקשויות האלה התחילו להירגע סביב שבוע 35. לקחתי קלקסן ואוטרגסטן לאורך כל ההריון והשתדלתי לנוח כמה שאפשר. בשלב מסוים הצטרף פרסולט אל העסק כדי להרגיע את הרחם. בין שבוע 24 ל-34 החרדות היו בשמיים. באופן מוזר, הכי קשה היה סביב שבוע 31, השבוע שבו שחר נולד, למרות שידעתי שזה כבר שבוע בסדר למדי.
ולקינוח, אם כבר נרגענו מההתקשויות ומהפחד מלידה מוקדמת, אז בחודשיים האחרונים של ההריון סבלתי מסימפיזיוליזיס, שזה דלקת של העצמות באגן או משהו כזה, שמאד מאד מגבילה את התנועה וגורמת להרבה כאבים. אבל בהחלט לא התלוננתי, ורק שמחתי שאני עוד סוחבת. (תרתי משמע, עליתי 27 ק"ג מכובדים).
אתמול קלטתי שבעצם כל תקופת ההריון גם היתה כל התקופה של ההערכות והאבחונים לשושו ותחילת הטיפול האינטנסיבי בו. היום אנחנו בריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת וטיפול פסיכולוגי דיאדי. שנה הבאה - גן שפתי, נושא שאפתח לו פוסט משל עצמו כמובן בפעם אחרת. השאלה התקשורתית סביבו ממשיכה לרחף, למרות שאני חושבת שאני כבר יודעת את התשובה - הוא קצת כן וקצת לא, ועם עבודתינו הקשה הוא יהיה יותר לא מכן וזה מה שחשוב.
אני גם לוקחת בחשבון שעכשיו תבוא קצת נסיגה ומתכוננת לשנס מתניים כדי שהנסיגה לא תהיה רצינית מדי.
היום הבאנו את הקטנה הביתה (עוד לא הוחלט על שם) והתגובה שלו היתה פשוט מקסימה.
הוא כמעט נפל במדרגות כי היה כ"כ מהופנט להסתכל עליה. הסתדר לנו טוב, שאכלנו צהריים בזמן שהיא ישנה וכשהיא קצת בכתה אמא שלי לקחה אותה על הידיים והוא אמר "תינוקת בוכה! שששש" תוך כדי שהוא שם אצבע על הפה, מתוק כזה.
הסברתי לו שכשהתינוקת תהיה רעבה היא תאכל חלב מהציצי של אמא והוא, שישב עלי, מיד התכופף עם הפנים לציצי שלי והכריז "טעים!". אוף, אכלתי אותו מרוב שהוא מתוק.
אז הוא מאד הסתקרן וגם קצת התעלם והפנה את הפנים כשלא התחשק לו להכיר בקיומה, אבל סה"כ כקבלת פנים ראשונית היה מקסים.
אני יודעת שאנחנו רק שעתיים בבית ואין לדעת איך יהיה הכל ולאן העניינים התפתחו, אבל ללא ספק אני מאד מתוחה מאיך אסתדר עם שניים ואיך אתפצל או אתאחד עם שניהם יחד, ואיך הכל ישפיע על שושו ואם יום אחד הוא יהיה באמת נורמלי (אבל זה לא קשור..).
הקטנה מדהימה ומתוקה חמסה עליה. לאורך ההריון הכחשתי את קיומה, הדחקתי את ההריון, לעיתים אף כעסתי עליה שבגלל ההריון קשה לי לשחק עם שחר וכו' וכו', אבל איך שהיא יצאה (בייסורים רבים, אגב), התאהבתי עד כלות וביומיים שהיינו יחד בביה"ח עוד יותר. כמה קצרצר זה יומיים!! רק עכשיו התחיל לי הגודש בציצי בכלל. זה כ"כ כ"כ שונה מלידה מוקדמת. אני יודעת שאולי זאת מחשבה מעוותת, אבל אם ממש מוכרחים, אז עדיף שלידה מוקדמת תבוא בילד שני ולא בראשון. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותנו וכל שנותר הוא להסתכל אחורה בחמלה ולסלוח לאני שהייתי אז ולהתגאות בכל זאת בכל דרכי ההתמודדויות שעברנו בדרך.
יוצא ארוך...
חייבת רק לספר לכם שקטנטוצה נולדה במקרה בלידה טבעית מאד לא מתוכננת - הכי הפחיד אותי שלא אספיק אפידורל, והנה - באמת לא הספקתי, כי משום מה החלטתי הפעם ללכת על חוקן - והוא התעכב בגלל החלפות משמרת וסיבוב רופאים, ועוד מוניטור.. ומפתיחה 3.5 אחרי החוקן קפצתי ל-8 והתבשרתי שאין אפידורל....
האמת שלא ידעתי שרמת כאבים כזאת קיימת בעולם, וזה אחרי שעברתי בכל זאת צירים עם שחר. אבל כמובן שאין מה להשוות, אולי בגלל הגודל, אולי כי זו לידה שינה ואולי כי באמת קיבלתי אז את האפידורל יחסית מוקדם. בכל מקרה, לא יכולתי לשמוע את עצמי נאנחת וזועקת וכל הזמן חשבתי על בעלי האהוב וחסתי עליו שהוא נאלץ לראות ולשמוע אותי ככה ולא יכול לעשות כלום - למרות שבעצם הוא היה מי שהכי עזר לי בכל הלידה הזאת. כי יכולתי ללוש ולשבור לו את האצבעות בכל ציר אבל הכי כי הוא כל הזמן הקפיד לומר לי שאני גיבורה ואמיצה למרות שממש התביישתי בעצמי...
החלק הכי קשה היה כמובן הלידה עצמה, הצירים היו נוראיים ואיומיים ומסתבר (בעלי סיפר לי אח"כ, אני בכלל לא שמתי לב) שכבר הביאו מכשיר ואקום, אבל בסוף הצלחנו אני והצוות בכוחות משותפים, תוך כדי שאיזו רופאה שם מגהצת לי את הבטן עם המרפק, אחרת מפשפשת לי שם בעניינים כאילו אין מחר ואני מתאמצת בכל מאודי לדחוף את הקרביים שלי החוצה תוך זעקות, ללדת את קטנטוצה היישר אלי, כמו שחלמתי מהרגע ששושו יצא החוצה וקיבל רק ליטופון קצרצר בלחיים ונעלם לפגיה.
מהבחינה הזאת אולי עדיף שזה היה בילד הראשון, כי לקח לי הרבה זמן לקלוט שבעצם היה משהו מאד חסר שם אחרי הלידה של שושו - שושו עצמו...
אז זהו בינתיים. אני אשתדל מאד לא להפוך אותה לילדה-תיקון, למרות שבאמת קשה להימנע מהשוואות ומותר לה להיות היא בלי קשר לשחר, עם חסרונות ואישיות משל עצמה, לא רק תיקונים לאמא.
מאד התגעגעתי לפורום ואני מאד שמחה לחזור
כרוביד
סליחה סליחה סליחה שהתפוגגתי
עם הגיעי לשבוע 24 פתאום לא יכולתי לפתוח יותר את הלינק של הפורום. שמרתי אותו כמובן במועדפים שלי, כי ידעתי שאשוב. אבל עוצמת החרדות היתה כ"כ גבוהה... בהריון עם שושו לא הבנתי כלום מהחיים שלי, בואו נודה בזה. אבל אחרי שנים בפורום ידעתי גם ידעתי שאני יכולה ללדת יותר מוקדם ממה ששושו נולד וכמה קשה ומסובך וכואב ומסוכן יכול להיות ופשוט לא הייתי מסוגלת.
אז לפני הכל - בשעה טובה טובה נולדה הקטנטוצה למשפחתנו לפני יומיים, בשבוע 40+1, שככה יהיה לי טוב, במשקל האדיר של 3.574. היא כבר עברה בדיקות שמיעה בעקבות אותו CMV ארור שנדבקתי בו בתחילת ההריון, ויצא תקין חמסהחמסהחמסה. ביום שלישי נדע אם נדבקה אחרי המי שפיר, יגיעו תוצאות בדיקת השתן.
היא יצאה עם שיער שחור! זה אחד הדברים שהכי הדהימו אותי אצל שושו, איך הוא יצא כזה בהיר עם אמא כ"כ ברונטית? היה לי ברור שילדיי יהיו עם שיער שחור. בגלל ששושו קופי אבא שלו, ואצלי במשפחה אני לא דומה לאף אחד, אז לראות אותה עם שיער שחור ממש ריגש אותי.
אבל דבר דבר.
מי שמכם זוכר, ההריון היה לא פשוט בכלל. התחלנו עם ההידבקות ב-CMV, חיכינו לשבוע 22 לבדיקת מי שפיר, שיצאה תקינה תודה לאל. היה לי בערך שבוע וחצי של חסד ואז, באופן כנראה לגמרי פסיכוסומטי, התחילו התקשויות רבות, סביב תחילת שבוע 24, שהביאו אותי מספר פעמים למיון, ובעיקר הוציאו אותי מדעתי. באמת שבאופן מדהים לגמרי, ההתקשויות האלה התחילו להירגע סביב שבוע 35. לקחתי קלקסן ואוטרגסטן לאורך כל ההריון והשתדלתי לנוח כמה שאפשר. בשלב מסוים הצטרף פרסולט אל העסק כדי להרגיע את הרחם. בין שבוע 24 ל-34 החרדות היו בשמיים. באופן מוזר, הכי קשה היה סביב שבוע 31, השבוע שבו שחר נולד, למרות שידעתי שזה כבר שבוע בסדר למדי.
ולקינוח, אם כבר נרגענו מההתקשויות ומהפחד מלידה מוקדמת, אז בחודשיים האחרונים של ההריון סבלתי מסימפיזיוליזיס, שזה דלקת של העצמות באגן או משהו כזה, שמאד מאד מגבילה את התנועה וגורמת להרבה כאבים. אבל בהחלט לא התלוננתי, ורק שמחתי שאני עוד סוחבת. (תרתי משמע, עליתי 27 ק"ג מכובדים).
אתמול קלטתי שבעצם כל תקופת ההריון גם היתה כל התקופה של ההערכות והאבחונים לשושו ותחילת הטיפול האינטנסיבי בו. היום אנחנו בריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת וטיפול פסיכולוגי דיאדי. שנה הבאה - גן שפתי, נושא שאפתח לו פוסט משל עצמו כמובן בפעם אחרת. השאלה התקשורתית סביבו ממשיכה לרחף, למרות שאני חושבת שאני כבר יודעת את התשובה - הוא קצת כן וקצת לא, ועם עבודתינו הקשה הוא יהיה יותר לא מכן וזה מה שחשוב.
אני גם לוקחת בחשבון שעכשיו תבוא קצת נסיגה ומתכוננת לשנס מתניים כדי שהנסיגה לא תהיה רצינית מדי.
היום הבאנו את הקטנה הביתה (עוד לא הוחלט על שם) והתגובה שלו היתה פשוט מקסימה.
הוא כמעט נפל במדרגות כי היה כ"כ מהופנט להסתכל עליה. הסתדר לנו טוב, שאכלנו צהריים בזמן שהיא ישנה וכשהיא קצת בכתה אמא שלי לקחה אותה על הידיים והוא אמר "תינוקת בוכה! שששש" תוך כדי שהוא שם אצבע על הפה, מתוק כזה.
הסברתי לו שכשהתינוקת תהיה רעבה היא תאכל חלב מהציצי של אמא והוא, שישב עלי, מיד התכופף עם הפנים לציצי שלי והכריז "טעים!". אוף, אכלתי אותו מרוב שהוא מתוק.
אז הוא מאד הסתקרן וגם קצת התעלם והפנה את הפנים כשלא התחשק לו להכיר בקיומה, אבל סה"כ כקבלת פנים ראשונית היה מקסים.
אני יודעת שאנחנו רק שעתיים בבית ואין לדעת איך יהיה הכל ולאן העניינים התפתחו, אבל ללא ספק אני מאד מתוחה מאיך אסתדר עם שניים ואיך אתפצל או אתאחד עם שניהם יחד, ואיך הכל ישפיע על שושו ואם יום אחד הוא יהיה באמת נורמלי (אבל זה לא קשור..).
הקטנה מדהימה ומתוקה חמסה עליה. לאורך ההריון הכחשתי את קיומה, הדחקתי את ההריון, לעיתים אף כעסתי עליה שבגלל ההריון קשה לי לשחק עם שחר וכו' וכו', אבל איך שהיא יצאה (בייסורים רבים, אגב), התאהבתי עד כלות וביומיים שהיינו יחד בביה"ח עוד יותר. כמה קצרצר זה יומיים!! רק עכשיו התחיל לי הגודש בציצי בכלל. זה כ"כ כ"כ שונה מלידה מוקדמת. אני יודעת שאולי זאת מחשבה מעוותת, אבל אם ממש מוכרחים, אז עדיף שלידה מוקדמת תבוא בילד שני ולא בראשון. אבל כמובן שאף אחד לא שואל אותנו וכל שנותר הוא להסתכל אחורה בחמלה ולסלוח לאני שהייתי אז ולהתגאות בכל זאת בכל דרכי ההתמודדויות שעברנו בדרך.
יוצא ארוך...
חייבת רק לספר לכם שקטנטוצה נולדה במקרה בלידה טבעית מאד לא מתוכננת - הכי הפחיד אותי שלא אספיק אפידורל, והנה - באמת לא הספקתי, כי משום מה החלטתי הפעם ללכת על חוקן - והוא התעכב בגלל החלפות משמרת וסיבוב רופאים, ועוד מוניטור.. ומפתיחה 3.5 אחרי החוקן קפצתי ל-8 והתבשרתי שאין אפידורל....
האמת שלא ידעתי שרמת כאבים כזאת קיימת בעולם, וזה אחרי שעברתי בכל זאת צירים עם שחר. אבל כמובן שאין מה להשוות, אולי בגלל הגודל, אולי כי זו לידה שינה ואולי כי באמת קיבלתי אז את האפידורל יחסית מוקדם. בכל מקרה, לא יכולתי לשמוע את עצמי נאנחת וזועקת וכל הזמן חשבתי על בעלי האהוב וחסתי עליו שהוא נאלץ לראות ולשמוע אותי ככה ולא יכול לעשות כלום - למרות שבעצם הוא היה מי שהכי עזר לי בכל הלידה הזאת. כי יכולתי ללוש ולשבור לו את האצבעות בכל ציר אבל הכי כי הוא כל הזמן הקפיד לומר לי שאני גיבורה ואמיצה למרות שממש התביישתי בעצמי...
החלק הכי קשה היה כמובן הלידה עצמה, הצירים היו נוראיים ואיומיים ומסתבר (בעלי סיפר לי אח"כ, אני בכלל לא שמתי לב) שכבר הביאו מכשיר ואקום, אבל בסוף הצלחנו אני והצוות בכוחות משותפים, תוך כדי שאיזו רופאה שם מגהצת לי את הבטן עם המרפק, אחרת מפשפשת לי שם בעניינים כאילו אין מחר ואני מתאמצת בכל מאודי לדחוף את הקרביים שלי החוצה תוך זעקות, ללדת את קטנטוצה היישר אלי, כמו שחלמתי מהרגע ששושו יצא החוצה וקיבל רק ליטופון קצרצר בלחיים ונעלם לפגיה.
מהבחינה הזאת אולי עדיף שזה היה בילד הראשון, כי לקח לי הרבה זמן לקלוט שבעצם היה משהו מאד חסר שם אחרי הלידה של שושו - שושו עצמו...
אז זהו בינתיים. אני אשתדל מאד לא להפוך אותה לילדה-תיקון, למרות שבאמת קשה להימנע מהשוואות ומותר לה להיות היא בלי קשר לשחר, עם חסרונות ואישיות משל עצמה, לא רק תיקונים לאמא.
מאד התגעגעתי לפורום ואני מאד שמחה לחזור
כרוביד
