פוקו שמפוקו

furban

New member
פוקו שמפוקו

אכן פוקו חקר נושא זה. כמובן שאין מנוס מלהזכיר אותו. אבל, יש ענין מאוד ייחודי ליצירה הזו שלא קשור לפוקו, אלא אלינו, ואל הציונות, ואל הפלסטניים, ואל חולי הנפש. וכן, אפשר להגיד על כל דבר שהוא בנאלי, וכבר נעשה, אבל השאלה היא מה מעניין אותך, וכיצד אפשר לדבר על הדברים מחדש, עם פן קצת אחר, קצת שונה ממה שכבר נאמר. ספציפית על היצירה הזו כמעט ולא נאמר כלום, ולי היא נראת מעניינת. יערה
 
אפשר להגיד על כל דבר שהוא בנאלי?

אני עוד לא שמעתי שאמרו "בנאלי" על משהו שהוא באמת יחיד במינו. הגבתי לך בציטטה מתוך "חולה אהבה משיכון ג'", שאפשר לאהוב אותו ואפשר שלא, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא בנאלי, בטח לא פלקאטי.
 

furban

New member
בעולם המחקר הפוסטמודרני

ולא רק שם, יש הרגשה שמהמקום שאליו הגיעה התרבות האנושית אין כבר לאן להתקדם. נדמה לי שגם ארקדי דוכין כתב על זה בשיר. משהו כמו הכל כבר נאמר. זיהיתי את הציטטה. אני דווקא לא רוצה להגיד על שום דבר שהוא בנאלי. אני דווקא רוצה למצוא את חסדי החידוש, הגיוון, ההתעלות, היציאה מהבינוניות. אז מה בנאלי? פוקו? שיגעון של נשים? היצירה של דניאלה כרמי? מה??? יערה
 
לטעמי ../images/Emo141.gif

לטעמי, השימוש במוסד סגור כמטאפורה לעולם, הוא בנאלי במקצת. אולי מישהו ישרשר את השרשור הזה לשרשור המקורי?
 
לטעמי

הבנאליות יכולה להיות רק בעיני המתבונן הבנאליות היא הדרישה שלנו "רפי, תרגש אותי", הצפיה שכל דבר יהיה המצאה Out of the blue, אבל מצד אחד הרבה טכניקות וזרמים כבר פותחו ונודעו קודם לכן, ומדיומים מסויימים כבר הגיעו להקצנה שאין יותר מוקצן ממנה (כמו הציור שהגיע ללבן על לבן), אבל באותו זמן חשוב לזכור שכל חיי אדם הם חד פעמיים, כל סיטואציה היא חידוש שאין לו תקדים והדברים הללו אינם קלישאות. השכנה שלי יכולה להראות לי זהה לאלף שכנות אחרות אבל היא לעולם לא כזו וכך גם המיצג האמנותי, לא חשוב איזה, יתכן והוא לא מציג בשורה חדשה, זרם חדש, טכניקה חדשה, אבל הוא חד פעמי כי יש מאחוריו איש אחד שיצר אותו והכניס בו את דמו וחלבו. אני יכול לחפש את רפי אבל אני יכול גם לחפש את האדם החד פעמי והמאמץ החד פעמי ביצירה. זה הכל בעיני המתבונן.
 

עִידן

New member
מה פתאום!

לא הבנת בפעם הראשונה, והפסיקי לדכא יצרים. ילדה רעה.
 
יש משהו שאינו בעיני המתבונן?../images/Emo141.gif

אני חושב שאין, ובכל זאת יש למתבונן את האופציה לומר מה הוא רואה וחש. ובקשר לאיש שמאחורי היצירה, אמנם הוא חד פעמי, אבל גם הוא עלול להיות בנאלי. אני לא מסכים עם האמירה, ש"הכל כבר נאמר". בכל דור קורים לאנושות דברים חדשים, ואפשר להשתמש בכלים ישנים כדי לנסח אמירה ביחס אליהם. ועובדה שיש מי שמצליח.
 
נכון, תמיד אפשר לחדש

אבל בשביל מה? האמנות נכנסה מאז תחילת המאה ה-20 למירוץ בכל התחומים לקראת פריצת מסגרות ואמירה שאין לה תקדים, עד כדי כך שהיום אנו מתקשים לחשוב על האמנות בלעדי זה. אבל האם זה הכרחי? האם יש עלינו איסור ליהנות מרישום או ציור בטכניקה ידועה ושל נושא שכבר צוייר קודם? ובשירה? ופרוזה? ופיסול? מה הבעיה בבנאליות? בנאלי לא יכול להיות משובב נפש?
 

אלי ו.

New member
נדמה לי שזו בדיוק הנקודה

אם מחר אני אשים אסלה במוזיאון, אני לא אהיה אמן דגול. למה? כי זה כבר נעשה עם משתנה. היצירה שלי צריכה להיות הרבה יותר מאסלה במוזיאון. רישום בתור רישום סתם, הוא בנאלי. רישום יהיה אמנות אם מעבר לעצם פעולת הרישום יהיה בו משהו. המטאפורה של העולם כמוסד סגור יכלה לעמוד בפני עצמה כשהיא היתה חדשנית ופורצת מסגרות, כיום כדי שליצירה תהיה חשיבות היא צריכה לתת לנו הרבה יותר מהמטאפורה השחוקה הזו. כל זאת בלי לחוות דעה על היצירה הספציפית שאיני מכיר.
 

אלי ו.

New member
יצירת אמנות צריכה לתת משהו

במקרה של ה"מזרקה", המשהו היה חדשנות, פרובוקציה, במקרה של רישום, המדיה עצמה כבר אינה אמנות, והדרישה היא יותר מ"תפתיע אותי עם המדיה" אל דרישה שלרישום עצמו יהיה ערך נוסף. זה סוג של בגרות אמנותית.
 
נו, על כך התהיה שלי

אין צורך בתיאור המצב, אני מבין היטב את העובדה שהיום נדרש "משהו" חדש מן המיצג על מנת שיחשב יצירת אמנות, והדוגמא של מרסל דושאן היא קלאסית בהקשר הזה: יצירה שכל ערכה כולו אך ורק בחדשנות שלה. התהיה שלי היא מדוע ללכת בדרך הזאת. אני מבין מדוע אנשי הקליקה של תל אביב או מנהטן נדרשים לכך, זה חלק מהמשחק שמכניס אדרנלין חייהם ונותן להם חומר לביקורת הבאה, אבל מדוע צריכים אנו, שוחרי האמנות נטולי האינטרס, ללכת בדרך זו?
 
למעלה