פוסט ריצה משתפך
חברות יקרות, citizens of rome (בדיחה קטנה) אני מתנצלת מראש אם השורות הבאות הולכות להיות משתפכות בצורה בלתי רגילה, אבל אני בהיי מטורף מריצת הערב שלי, הזוגה בעבודה ורונה לא עונה לי (אז אתן יכולות להאשים אותה...) יצאתי לריצת 15 ק"מ: 5 קל, 5 בינוני, 5 מהיר. הריצות האלו תמיד מדאיגות אותי, כי לאחרונה יש לי נטייה לחלק ממש גרוע את הכח שלי (ולראייה, את שני המרוצים האחרונים שלי עשיתי בפוזיטיב ספליט, שזה הכל מלבד חיובי!) וגם גיליתי נטייה מדאיגה לחוסר יכולת שמירת קצבים. חוצמזה, יש בי איזו דאגה שאולי אני לא מסוגלת לעמוד בזה, בכל זאת, ריצת טמפו ל-15 ק"מ. עכשיו, תגידו ובצדק שרק בשבת רצתי מרוץ של 15 קמ בתוואי ממש לא פשוט! וכבר רצתי לא מעט ריצות למרחק הזה. ובכל זאת, הדאגה שם. אבל אתן יודעות מה, היתה לי ריצה פנ-טס-טית! (ההדגשה במקור). רצתי בסבבה, ואני מסתכלת על הגארמין ככה לראות את הקצבים וחוטפת את שוק חיי. ככה כשאני חצי מפזמת לי שיר, עשיתי את החמישה הראשונים בקצב ממוצע של 5:32. סבבה. את החמישה באמצע, שכללו ריצה משכרת לאורך הדק בנמל (נכון שזה ממש, אבל ממש מגניב לרוץ שם בערב?) וחזרה לפארק עשיתי בקצב ממוצע של 5:19, ואת החמישה האחרונים, שכללו לא מעט רגעים של "אוף-זה-ממש-לא-פשוט-אולי-בכל- זאת-אני-ארוץ-טיפה-לאט-יותר-מה-פתאום" עשיתי בקצב ממוצע של 5:09, כלומר, 25:47. זה זמן שלא חלמתי שאני אעשה ככה בריצת אימון! מה אני בעצם מנסה להגיד? שזה פשוט מדהים, פנטסטי, אדיר - לא יודעת באיזו מילה להשתמש. אני מרגישה נהדר; מרוצה כל כך מזה שהחלטתי לרוץ. הזמנים שאני רצה, הקצבים שבאים לי בקלות - הכל תוצאה של עבודה שלי. הכל בא מתוכי, מעצמי, וזה... אין לי מילים. אני נפעמת מהיכולות האלו שאני מגלה בתוכי. אוקי, זה מתחיל להישמע כמו שיר הלל עצמי, אבל אתן יודעות מה? לכל אחת מגיע הרגע הזה של להסתכל על עצמה ולהגיד - וואלה, כל הכבוד לי. ואתן יודעת מה הכי מגניב בכל העניין? שבסך הכל הייתי ילדה טובה ועקבתי אחרי התכנית שנתנו לי. יגעת ומצאת - תאמיני! זהו, עד כאן להפעם, מפינת ההשתפכות השבועית שלי.
חברות יקרות, citizens of rome (בדיחה קטנה) אני מתנצלת מראש אם השורות הבאות הולכות להיות משתפכות בצורה בלתי רגילה, אבל אני בהיי מטורף מריצת הערב שלי, הזוגה בעבודה ורונה לא עונה לי (אז אתן יכולות להאשים אותה...) יצאתי לריצת 15 ק"מ: 5 קל, 5 בינוני, 5 מהיר. הריצות האלו תמיד מדאיגות אותי, כי לאחרונה יש לי נטייה לחלק ממש גרוע את הכח שלי (ולראייה, את שני המרוצים האחרונים שלי עשיתי בפוזיטיב ספליט, שזה הכל מלבד חיובי!) וגם גיליתי נטייה מדאיגה לחוסר יכולת שמירת קצבים. חוצמזה, יש בי איזו דאגה שאולי אני לא מסוגלת לעמוד בזה, בכל זאת, ריצת טמפו ל-15 ק"מ. עכשיו, תגידו ובצדק שרק בשבת רצתי מרוץ של 15 קמ בתוואי ממש לא פשוט! וכבר רצתי לא מעט ריצות למרחק הזה. ובכל זאת, הדאגה שם. אבל אתן יודעות מה, היתה לי ריצה פנ-טס-טית! (ההדגשה במקור). רצתי בסבבה, ואני מסתכלת על הגארמין ככה לראות את הקצבים וחוטפת את שוק חיי. ככה כשאני חצי מפזמת לי שיר, עשיתי את החמישה הראשונים בקצב ממוצע של 5:32. סבבה. את החמישה באמצע, שכללו ריצה משכרת לאורך הדק בנמל (נכון שזה ממש, אבל ממש מגניב לרוץ שם בערב?) וחזרה לפארק עשיתי בקצב ממוצע של 5:19, ואת החמישה האחרונים, שכללו לא מעט רגעים של "אוף-זה-ממש-לא-פשוט-אולי-בכל- זאת-אני-ארוץ-טיפה-לאט-יותר-מה-פתאום" עשיתי בקצב ממוצע של 5:09, כלומר, 25:47. זה זמן שלא חלמתי שאני אעשה ככה בריצת אימון! מה אני בעצם מנסה להגיד? שזה פשוט מדהים, פנטסטי, אדיר - לא יודעת באיזו מילה להשתמש. אני מרגישה נהדר; מרוצה כל כך מזה שהחלטתי לרוץ. הזמנים שאני רצה, הקצבים שבאים לי בקלות - הכל תוצאה של עבודה שלי. הכל בא מתוכי, מעצמי, וזה... אין לי מילים. אני נפעמת מהיכולות האלו שאני מגלה בתוכי. אוקי, זה מתחיל להישמע כמו שיר הלל עצמי, אבל אתן יודעות מה? לכל אחת מגיע הרגע הזה של להסתכל על עצמה ולהגיד - וואלה, כל הכבוד לי. ואתן יודעת מה הכי מגניב בכל העניין? שבסך הכל הייתי ילדה טובה ועקבתי אחרי התכנית שנתנו לי. יגעת ומצאת - תאמיני! זהו, עד כאן להפעם, מפינת ההשתפכות השבועית שלי.
