פוסט מן העתיד
נשוקתי הסוטה,
אחותי הנאווה לברית הנוזלים,
אני כותב לך את הפוסט הזה מן העתיד והעבר גם יחד.
אני אמנם מקליד מילים אלו בהווה.
אך הן נסובות על התרחשויות שבעבר.
הזמן הוא דבר יחסי, אמר לנו מיודענו איינשטיין, שתלוי על הקיר במשרדי.
אז אני משווה בעיני רוחי, כי אולי חווינו את שחווינו לפני זמן כה רב, אך אפשר לכתוב לך את כל שעל ליבי ובתוך מכנסיי גם בחלוף שנים.
ומי יודע, אולי תקראי זאת היום, מחר או בעוד כמה שנים ...
אני כמובן זוכר אותך.
היטב.
למעשה, כנראה שלעולם לא אשכח.
הייתי צריך לומר לך את זה יותר, ולא רק בגלל שזה היה ממיס ומחרמן אותך.
על שלל טובות ההנאה המיניות שהייתי מפיק מכך.
אלא בגלל שזו האמת.
איני יודע אם ההשפעה שלך על התקשחותי תדעך אי פעם.
אבל נכון, אם הייתי כותב את הפוסט מייד עם ההתרחשויות, אז הריח של הכוס שלך עדיין טרי היה באפי.
וטעמך רענן בחיקי.
והייתי זוכר כל מקום ומקום שבו מצצת לי.
לפרטי הפרטים.
במשרד.
בשדה התעופה.
בבר.
בסאונה.
בבית הקולנוע.
או ברחובות הערים, כשעל פנינו חולפים עוברים ושבים.
והייתי זוכר בבירור את מראה פרצופך כשאת נגמרת לי באצבעות.
שוב ושוב.
בכל אותן מקומות.
איך השיער שלך נופל לצידי ראשך וגופך.
ואיך המראה שלך באותם רגעי פורקן קסומים גורם לי להרגיש בלב.
או איך החרמנות הופכת אותך אמיצה כלביאה ונחושה כברזל.
כשאני מביט בך ... משתאה.
וכשהייתי כותב, עדיין לא הייתי יודע איך, מתי ואם זה ייגמר.
ומי משנינו יגמור את זה.
ולמה.
אז כל המילים היו יכולות להכתב נקי יותר.
חפות משריטות.
ובכל זאת אשתדל.
ואאחל לך כל טוב אמיתי.
כזה שמקיף מכל עבר,
חודר לכל מקום,
מוביל ומלווה אותך בכל עת.
תמיד.
ואנצור אותך בזכרוני, לטוב.
ואת זכרונותינו אחקוק על לוח ליבי.
ואשתעשע בהם מעת לעת.
אמנה אותם כפנינים וכמרגליות.
ואקווה ...
שגם את מהרהרת בי ובנו.
אז קבלי עוד נשיקה אחת מועכת שפתיים.
ועוד חיבוק אחד מוחץ שכמות.
שלא נגמר.
שלך,
שוגי דה שוג שוג שוג.
נשוקתי הסוטה,
אחותי הנאווה לברית הנוזלים,
אני כותב לך את הפוסט הזה מן העתיד והעבר גם יחד.
אני אמנם מקליד מילים אלו בהווה.
אך הן נסובות על התרחשויות שבעבר.
הזמן הוא דבר יחסי, אמר לנו מיודענו איינשטיין, שתלוי על הקיר במשרדי.
אז אני משווה בעיני רוחי, כי אולי חווינו את שחווינו לפני זמן כה רב, אך אפשר לכתוב לך את כל שעל ליבי ובתוך מכנסיי גם בחלוף שנים.
ומי יודע, אולי תקראי זאת היום, מחר או בעוד כמה שנים ...
אני כמובן זוכר אותך.
היטב.
למעשה, כנראה שלעולם לא אשכח.
הייתי צריך לומר לך את זה יותר, ולא רק בגלל שזה היה ממיס ומחרמן אותך.
על שלל טובות ההנאה המיניות שהייתי מפיק מכך.
אלא בגלל שזו האמת.
איני יודע אם ההשפעה שלך על התקשחותי תדעך אי פעם.
אבל נכון, אם הייתי כותב את הפוסט מייד עם ההתרחשויות, אז הריח של הכוס שלך עדיין טרי היה באפי.
וטעמך רענן בחיקי.
והייתי זוכר כל מקום ומקום שבו מצצת לי.
לפרטי הפרטים.
במשרד.
בשדה התעופה.
בבר.
בסאונה.
בבית הקולנוע.
או ברחובות הערים, כשעל פנינו חולפים עוברים ושבים.
והייתי זוכר בבירור את מראה פרצופך כשאת נגמרת לי באצבעות.
שוב ושוב.
בכל אותן מקומות.
איך השיער שלך נופל לצידי ראשך וגופך.
ואיך המראה שלך באותם רגעי פורקן קסומים גורם לי להרגיש בלב.
או איך החרמנות הופכת אותך אמיצה כלביאה ונחושה כברזל.
כשאני מביט בך ... משתאה.
וכשהייתי כותב, עדיין לא הייתי יודע איך, מתי ואם זה ייגמר.
ומי משנינו יגמור את זה.
ולמה.
אז כל המילים היו יכולות להכתב נקי יותר.
חפות משריטות.
ובכל זאת אשתדל.
ואאחל לך כל טוב אמיתי.
כזה שמקיף מכל עבר,
חודר לכל מקום,
מוביל ומלווה אותך בכל עת.
תמיד.
ואנצור אותך בזכרוני, לטוב.
ואת זכרונותינו אחקוק על לוח ליבי.
ואשתעשע בהם מעת לעת.
אמנה אותם כפנינים וכמרגליות.
ואקווה ...
שגם את מהרהרת בי ובנו.
אז קבלי עוד נשיקה אחת מועכת שפתיים.
ועוד חיבוק אחד מוחץ שכמות.
שלא נגמר.
שלך,
שוגי דה שוג שוג שוג.
