פוסט לשבת, שלום.
לפעמים, כשבאמת נשבר לי מהמשחק הכפול, אני אוסף את עצמי לאחד הפרדסים פה במרכז. מקום שאף אחד לא יראה, לא ישמע, לא ירגיש, פורס סדין פותח בירה מדליק נרגילה ויושב וחושב חושב וכואב, לא בוכה, אסור לי, אני גבר במלחמה, מלחמה על מה שחשוב למי שחשובים לו, מאבק על רגשות שבוערים בו, מרד במה שמחדירים לו למוח, סתם גבר באמצע העולם, ככה זה ניראה, קולות אומרים לי לעזוב, מחשבות גורמות לי להישאר, כאבים דוקרים בי להתלבט, אני ניראה חופשי ומאושר, עם רכב, עובד, תעודות לימודים מפוארות, צעיר, רווק, בחור ישיבה מודרני ומשודרג, אבל החופש הזה הוא אשליה,
לפעמים אנחנו כלואים בחומות מנטליות קשות, בערפולי כעס על גורלנו, בתקווה לשווין ולהבנה כשאנחנו יודעים טוב טוב שזה לא יגיע. מה שנשאר זה להתבוסס בתוך המדמנה הסביבתית, החברתית, הסוציופתית, להתנהג כמו העדר, להיתמם כמו הכבשה, ולהישחט בתור לחליבה, אבל לי יש את הנצחונות הקטנים שלי, את המאגרי כוח המוחבאים שלי, הסליקים הצפופים ששומרים לי על התחמושת עד המאבק הבא, אז אנשים יקרים לי. אל תקראו למאבק, אל תרימו ראש, אל תשנו את השיטה, היא תיפול לבד, לא היום, מחר. לא עכשיו, בסיבוב הבא, כי כשאתה יורה בכל התותחים נגד כל מטרה. כנראה שזה פגזי סרק, ושימו לב, זוכרים את הפאות? ״שער באישה ערווה״ חשבנו שאבדנו בזכות נשים קלוקלות, זוכרים את המחשב? מי שיכניס מחשב לביתו כאליו אוכל חזיר צעקו הפשקווילים וכן על זה הדרך כל דבר שצץ מיד כאוס ואבדן עשתונות של אנשי חינוך מובילים שלא נמנעים לחתום על סרטים כשרים בקולנוע וגשל ועל מכתבי תמיכה ביומון הנייטרלי יתד נאמן. ואני יושב ושואל את עצמי, נו באמת? כי אני שונא שמזלזלים באינטליגנציה שלי, אז הנה אנחנו. צפופים לנו פה בתוך פורום קטן, שואבים אנרגיות נחוצות מהודעה של חבר אנונימי ויוצאים לישיבה לעוד מערכה. אבל היי לפחות יש לנו איפה להתלבט ביחד , היו שלום אנונימוס...
לפעמים, כשבאמת נשבר לי מהמשחק הכפול, אני אוסף את עצמי לאחד הפרדסים פה במרכז. מקום שאף אחד לא יראה, לא ישמע, לא ירגיש, פורס סדין פותח בירה מדליק נרגילה ויושב וחושב חושב וכואב, לא בוכה, אסור לי, אני גבר במלחמה, מלחמה על מה שחשוב למי שחשובים לו, מאבק על רגשות שבוערים בו, מרד במה שמחדירים לו למוח, סתם גבר באמצע העולם, ככה זה ניראה, קולות אומרים לי לעזוב, מחשבות גורמות לי להישאר, כאבים דוקרים בי להתלבט, אני ניראה חופשי ומאושר, עם רכב, עובד, תעודות לימודים מפוארות, צעיר, רווק, בחור ישיבה מודרני ומשודרג, אבל החופש הזה הוא אשליה,
לפעמים אנחנו כלואים בחומות מנטליות קשות, בערפולי כעס על גורלנו, בתקווה לשווין ולהבנה כשאנחנו יודעים טוב טוב שזה לא יגיע. מה שנשאר זה להתבוסס בתוך המדמנה הסביבתית, החברתית, הסוציופתית, להתנהג כמו העדר, להיתמם כמו הכבשה, ולהישחט בתור לחליבה, אבל לי יש את הנצחונות הקטנים שלי, את המאגרי כוח המוחבאים שלי, הסליקים הצפופים ששומרים לי על התחמושת עד המאבק הבא, אז אנשים יקרים לי. אל תקראו למאבק, אל תרימו ראש, אל תשנו את השיטה, היא תיפול לבד, לא היום, מחר. לא עכשיו, בסיבוב הבא, כי כשאתה יורה בכל התותחים נגד כל מטרה. כנראה שזה פגזי סרק, ושימו לב, זוכרים את הפאות? ״שער באישה ערווה״ חשבנו שאבדנו בזכות נשים קלוקלות, זוכרים את המחשב? מי שיכניס מחשב לביתו כאליו אוכל חזיר צעקו הפשקווילים וכן על זה הדרך כל דבר שצץ מיד כאוס ואבדן עשתונות של אנשי חינוך מובילים שלא נמנעים לחתום על סרטים כשרים בקולנוע וגשל ועל מכתבי תמיכה ביומון הנייטרלי יתד נאמן. ואני יושב ושואל את עצמי, נו באמת? כי אני שונא שמזלזלים באינטליגנציה שלי, אז הנה אנחנו. צפופים לנו פה בתוך פורום קטן, שואבים אנרגיות נחוצות מהודעה של חבר אנונימי ויוצאים לישיבה לעוד מערכה. אבל היי לפחות יש לנו איפה להתלבט ביחד , היו שלום אנונימוס...
