facundo te amo
New member
פולין.../images/Emo104.gif
כל כך הרבה געגועים, כל כך הרבה רגשות שחוזרים ועולים בי. דברים כל כך עמוקים ורצון חזק להיות שם שוב ולחבק את האדמה הספוגת דם ולהתאבל. בזמן האחרון המשלחת לפולין נמצאת הרבה במחשבותיי ואני מרגישה שאני חייבת לכתוב פה קטע מהיומן מסע שלי, לא משנה כמה פעמים אני אקרא את זה אני לא אאמין שזה מאחורי. יער לופוחובה כשנכנסנו ליער השקט חתך את האוויר, הדממה המסחררת הייתה ברגע זה הצעקה של כולנו. העצים עמדדו זקופים לנגד הרוח שנשבה ושרקה וחשתי איך האדמה רועדת אך תוך זמן קצר הבנתי שאין זו האדמה שרועדת אלי רגליי שרעדו. הנפתי את דגל ישראל בגאווה כדי שהיער ידע ובכדי שאפילו העצים יחושו שהיהודים עוד כאן! הלכתי בקדמת הטור וחשתי את פסיעות חברי המשלחת מאחוריי ודבר זה סימל מבחינתי את נצחוננו כעם. עמדנו סביב קברי אחים ושמעתי צעקותיהם כמהדהדות בכל היער . בטקס שבוצע על ידי המורים כולנו התרגשנו, בעת ביצוע אחד השירים הבחנתי ביונה אשר עפה מעל קרחת היער הרגשתי שזהו אות נוסף שמוכיח כי אנחו בדרכנו לשלווה, שלום ואחדות. בתום הטקס קיבלנו מכתבים אישיים, בעת קריאת מכתבי האישי פרצתי בבכי, מהתרגשות, אבל בעיקר מגעגועים למדינה שרק עכשיו הבנתי את ערכה חשתי רצון לשוב לחיק משפחתי , למולדתי. עכשיו אחרי שחתמתי את עקבותיי בבות של יער לופוחובה אני מרגישה שהחל המסע שלי, אוחזת בחיים ומסתייעת במוות, ליטל.
כל כך הרבה געגועים, כל כך הרבה רגשות שחוזרים ועולים בי. דברים כל כך עמוקים ורצון חזק להיות שם שוב ולחבק את האדמה הספוגת דם ולהתאבל. בזמן האחרון המשלחת לפולין נמצאת הרבה במחשבותיי ואני מרגישה שאני חייבת לכתוב פה קטע מהיומן מסע שלי, לא משנה כמה פעמים אני אקרא את זה אני לא אאמין שזה מאחורי. יער לופוחובה כשנכנסנו ליער השקט חתך את האוויר, הדממה המסחררת הייתה ברגע זה הצעקה של כולנו. העצים עמדדו זקופים לנגד הרוח שנשבה ושרקה וחשתי איך האדמה רועדת אך תוך זמן קצר הבנתי שאין זו האדמה שרועדת אלי רגליי שרעדו. הנפתי את דגל ישראל בגאווה כדי שהיער ידע ובכדי שאפילו העצים יחושו שהיהודים עוד כאן! הלכתי בקדמת הטור וחשתי את פסיעות חברי המשלחת מאחוריי ודבר זה סימל מבחינתי את נצחוננו כעם. עמדנו סביב קברי אחים ושמעתי צעקותיהם כמהדהדות בכל היער . בטקס שבוצע על ידי המורים כולנו התרגשנו, בעת ביצוע אחד השירים הבחנתי ביונה אשר עפה מעל קרחת היער הרגשתי שזהו אות נוסף שמוכיח כי אנחו בדרכנו לשלווה, שלום ואחדות. בתום הטקס קיבלנו מכתבים אישיים, בעת קריאת מכתבי האישי פרצתי בבכי, מהתרגשות, אבל בעיקר מגעגועים למדינה שרק עכשיו הבנתי את ערכה חשתי רצון לשוב לחיק משפחתי , למולדתי. עכשיו אחרי שחתמתי את עקבותיי בבות של יער לופוחובה אני מרגישה שהחל המסע שלי, אוחזת בחיים ומסתייעת במוות, ליטל.