פולחני עצים

[סקיפי]

פולחני עצים

פולחני עצים טלה בר א. עצים ויערות במשך מאות אלפי שנים היו פני כדור הארץ מכוסים ברובם ביערות, שהיוו את סביבתו הטבעית של האדם ושימשו לו מקום מחסה ומקור מחיה. "מימים קדומים הוו העצים מוקד לחיי הדת של עמים שונים מסביב לעולם. כצמח הגדול ביותר על פני האדמה היה העץ מקור עיקרי והשראה לדמיון המיתולוגי. בכל תרבויות העולם נחשבים העצים כיישויות מכובדות, ופולחן העצים המתבטא גם בעצים בודדים וגם בחורשות שיגשג בזמנים שונים כמעט בכל מקום. אפילו היום קיימות חורשות מקודשות בהודו וביפן ממש כפי שהיו באירופה הטרום-נוצרית. מיתולוגיה נרחבת של עצים קיימת בחלק גדול מהתרבויות הקדומות." משמעות המלה "עץ" במשפחת השפות השמיות נובעת כנראה מהשורש עצמ, הרומז על משהו גשמי ומוצק; המלה האנגלית לעץ, tree, קשורה לשורש ההודו-אירופי dure (שממנו נובע גם שמו של עץ האלון בסנסקריט dwr, שממנו נגזר המושג endure, כלומר, עמידות ואמינות. העץ הוא דמות המביאה מזל, והנקישה בעץ מגנה עד היום על המאמינים ממזל ביש. במזרח התיכון נחשבו העצים כמקודשים ושימשו סמל לאורך חיים, עצמה וגאווה. כמה שבטים קלטיים נקראו על שמות של עצים, כמו שבט עץ הטקסוס ושבט עץ המיש. האמונה הקדומה כי בכל עצם – חי, צומח או דומם – קיימת נשמה המייצגת את חייו של אותו עצם שררה בכל העולם הקדום, מדרום אמריקה עד צפון אפריקה ומהמזרח הרחוק ועד אוסטרליה. העצים במיוחד הצטיינו בנשמות חיות, ולכן היה איסור על כריתת עצים. הרוחות ששכנו בעצים לא תמיד היו בעלות אותו אופי. הפינים האמינו שרוחות העצים נדיבות, אבל השווייצים לא בטחו בעצים והאמינו שרוחותיהם מלאות תעלולים; תושבי הודו ורוסיה חשבו את רוחות העצים לאכזריות, ושבטי פטאגוניה העריצו את העצים לא פחות מהעמים השמים הקדומים. כריתת עץ עלולה היתה לגרום למזל רע, וככל שהעץ גדול ועתיק יותר, כך נשמתו מבוססת יותר והאיסור על כריתתו חזק יותר; באמריקה, כאשר כרתו עץ כדי להשתמש בו לצורך כלשהו, השתדלו לבחור עץ צעיר למדי, ולבקש את סליחת נשמתו על הפלת העץ. העץ נחשב כבעל רגישות לכאב, והשרף הנוזל מגזעו שותת כמו דמו של האדם; באפריקה, כאשר ילד נולד היו נוטעים עץ על שמו – פעולה המזכירה את המשפט העברי "כי האדם עץ השדה". משמעות המשפט הזה איננה שהאדם הוא כמו העץ, אלא שהעץ הוא יצור בעל נשמה כמו האדם, ולכן יש להתייחס אליו באותו הכבוד שבו מתייחסים בני האדם זה אל זה. באגדה התלמודית נאמר כי "כל האילנות כאילו משיחים אלו עם אלו, כל האילנות כאילו משיחים עם הבריות." נטיעת עצים עם הלידה ושימושם לחופה בנישואין. אומרים שירה לכבוד אלוהים. הענפים סמל לחכמה והשורשים סמל למעשים. ברכה לעולם. סמל לצדיקים. סמל לאדם וקיומו. פרייזר מציג את ברכת העצים כמביאי גשם ושמש, יבול, פריון אדם ובעלי חיים. ובוויקה המודרנית נטען כי, מלבד אספקת חימום, מחסה ומזון, יש לעצים מסויימים משמעויות רוחניות שונות. כיישויות חיות הם מהווים את תמצית יסודות העולם, מייצגים את האלה-האם ומפיקים הילה של כוח. אחד הסממנים המדגישים את חשיבות העצים בחיי האדם הוא שימושם הרב כמוטיבים באמנות הפלסטית. במקדשים המצריים הופיעו כבר באלף השלישי לפסה"נ עמודים רבים בצורה מסוגננת של עץ התמר; מאוחר יותר, שימשו עצים שונים כמודל לעמודים ביוון וברומא, ולאחר מכן גם באדריכלות הגותית. העצים משמשים נושא אמנותי מאז הרנסנס ועד ימינו, גם בציור וגם בצילום, ומוטיבים של עצים מסוגננים מופיעים לרוב באריגה העממית, כמו למשל בשטיח התורכי באתר שבקישור למטה. בכל רחבי העולם סימל העץ, ששורשיו נטועים מתחת לאדמה וצמרתו שואפת לשחקים, את איחוד ממלכות השמים, האדמה והשאול, והיה לו קשר מיוחד עם אלוהויות המים ועם פריון החיים בכללם. העץ נחשב למרכז העולם ולכוח החיים הדינמי שלו, ובעיקר היה היסוד הנשי המזין, המגן, התומך, סמל האם והכוח המפרה של המים; אבל עצים זקופים סימלו גם את הכוח הזכרי, ולאלה ששורשיהם עמוקים היה גם כוח נבואה הנובע מהשאול. "מסרים שונים מובעים בקליפת העץ, ענפיו, צמרתו, עליו וגזעו." לעתים יכלה קדושת העץ להתבטא לאו דווקא בכללותו, אלא גם בגזעו הכרות בלבד. בארץ היתה זו האלה אשרה ששכנה בשארית גזעו הכרות של עץ האלה המקודש, המכונה "מצבה" (ר' להלן). באירופה התקיימו טקסים עונתיים מסביב למה שמכונה "עמוד מאי" – May pole – שהוא גזע עץ שנכרת ונחשף מענפיו ומעליו, וקושט בזרי פרחים. קדושתו של העץ היחיד מתעצמת כאשר כמה עצים צומחים יחד בצורת חורשה (יש להבדיל בין החורשה – grove – שהיא קבוצת עצים, לבין המלה "חורש" – coppice – שבו יש יותר שיחים מעצים; שתי המלים קיימות במשמעותן המודרנית רק מאז ספרות ההשכלה). קדושת החורשה התפתחה, אולי, תוך כדי נסיגת היער, שפעם כיסה את רוב פני היבשה של כדור הארץ; הראיה לכך היא שחורשות מקודשות קיימות בעיקר במקומות שבהן התפתחה הציביליזציה על חשבון היער, כמו אירופה, אסיה וצפון אמריקה ולא במקומות שבהם נשאר היער על כנו עד העת האחרונה כמו באפריקה ובדרום אמריקה, שם לא נחשב היער עצמו כמקודש ועציו נכרתים ללא חשבון למען פיתוח החקלאות. קבוצות מודרניות, המעוניינות בשימור העצים והיער, משתמשות למטרה זו ברעיון של החורשה המקודשת.

 

[סקיפי]

המשך

חורשות מקודשות התקיימו פעם על פני כל אירופה, שימשו כמקדש טבעיים ונערכו בהן פולחנים שונים. אצל הקלטים שימשה החורשה המקודשת כמקום פולחנם המיוחד של הדרואידים; נאמר כי "עבודתם הרוחנית העמוקה ביותר התקיימה בחורשת עצים כשהכוכבים והלבנה מציצים מעל." זהו אחד התיאורים המדגישים את ההבדל בין החורשה ליער, מאחר שבאחרון אין אפשרות לראות את גרמי השמים. בחורשה ניתן גם לפגוש את אותם יצורים על-טבעיים כמו הפיות והגמדים, או את רוחות קדמוני האדם. חורשות מקודשות "היוו אתרי מקלט ופולחן, כמו מקדשים המוצבים בעולם הטבע; בהן אפשר היה למצוא מקלט רוחני, שלוות נפש, ריענון הרוח, ומנוחה בימים של מצוקה." פעמים רבות לא היתה החורשה מקודשת לאלוהות כלשהי, אלא היתה קדושה כשלעצמה, כשם שהעצים שמהם היא מורכבת היו מקודשים כשלעצמם, לפני שאלוהות כלשהי באה לשכון בה או בהם. הוויקינגים ערכו את פולחניהם באזורים טבעיים שכללו אפרים, גבעות, ביצות, וחורשות מקודשות – מקומות ששמותיהם מציינים אותם ככאלה עד היום הזה. מלבד הרוחות ששכנו בעצים הבודדים (ר' לעיל), היו יישויות שונות ששכנו בחורשות וביערות, כמו למשל הנימפות והדריאדות ביוון, שתפקידן היה לדאוג לקיומם ורווחתם של העצים. פעמים רבות כללו החורשות עצים מסוגים שונים, מכיוון שהיו שרידיו הטבעיים של יער שנעלם, אם בגלל שינוי באקלים או בגלל כריתה מרובה; אך לעתים ניטעו חורשות כאלה במכוון, למטרה בעלת משמעות מסויימת. כזו היא חורשת האלפבית הקלטי של העצים, כפי שמתייחס אליה גרייבס בספרו 'האלה הלבנה' – אף כי לא ברור אם היתה חורשה כזאת קיימת במציאות, או שהיוותה סמל בלבד. בחורשה הקלטית היו שלושה-עשר מינים של עצים שסימלו את שלושה-עשר העיצורים באלף-בית הקלטי, ואת שלושה-עשר חודשי השנה הקלטית, ועוד חמישה מינים שסימלו את התנועות באלפבית. אבל היו גם חורשות של מין אחד בלבד שחיזקו את קדושתו של אותו העץ. כאלו החורשות של עצי הערבה המקודשת לאל המצרי אוזיריס, חורשות של עצי דולב או עצי מילה שונות ביוון, וחורשת האלונים הידועה בדודונה, המקודשת לאל זיאוס. וכמובן חורשת האלונים "טל" בגליל, שאולי היתה גם היא מקודשת פעם לאל הכנעני. לעומת החורשה, שאותה ביקרו בני האדם למטרות פולחניות שונות, היער נחשב למקום נפרד ממקום היישוב האנושי. ב'אנציקלופדיה לסמלים' נחשב היער ל"עולם הנפש והיסוד הנשי, אתר מבחן וסכנות, עולם המוות שבו שוכנים סודות הטבע, עולם הרוח הנסתר." האוסטרלים ראו את היער כמקום שהוא "מהעבר האחר", עולם הצללים והחניכה, עולם האופל הנקבי, לעומת עולם השמש והאור הזכרי שמחוץ ליער. יערות מקודשים קיימים עד היום בהודו ובבאלי, שם הם מחוברים למקדשים ולעתים גם מקיפים אותם; סיפורים רבים מבטאים את המסורות והמיתוסים הקשורים ביערות אלה. "יער דנדקה" ההינדי היה המקום בו הסתתרו ראמה וסיטה בבריחתם מהציביליזציה; הוא היה מאוכלס בכל מיני יצורים משונים ואנשים חכמים, וסימל את העצמי הכמוס אבל גם את האל העליון. "יער האורנים" של שיוה, שנמצא בפסגת ההימאליה, שימש כמקום מפגש לאלים ויצורים שמימיים, אתר פולחנים לקיום העולם, אורגיות מיניות, וחשיפת האני הפנימי לכל מיני מעשי קסמים, והוא נחשב למבוך התעתועים של המאיה (אשליה קוסמית כמכשיר האל). באמריקה הצפונית, לעומת זאת, התוודעו המתיישבים מאירופה לאזורים נרחבים שהיו חשופים מעצים. כתוצאה מכך, בשנת 1800 נוסד מה שמכונה Arbor Day – יום העץ, שבו הוטל על כל מדינה בארצות הברית לנטוע עצים; בהתאם לאקלים של כל מדינה נקבע לה איזה סוג של עצים חייבים תושביה לנטוע. בארצנו, נקבע יום טו בשבט כיום נטיעת עצים מאז התחדשה ההתיישבות בסוף המאה ה-19; והקרן הקיימת לישראל ניצלה את המנהג הזה לייער את הרי הארץ החשופים. בתקופת התלמוד היה זה יום של הבאת מעשר למקדש, והצו בתנך על נטיעות התייחס רק לעצי פרי, אבל ההתיישבות החדשה בארץ, בעלת מסורת היערות של אירופה, התמקדה דווקא בנטיעת עצי סרק.

 

[סקיפי]

ועוד... [עצלנים, תקראו!]

ב. עצים קדושים 1. עצי-חיים ועצים קוסמיים בכל העולם היו עצים שנחשבו ליישויות המקיפות את העולם כולו ומסמלות את החיים בכללותם, כמו הייגדרזיל הסקנדינבי שהוא עץ המילה. זהו עץ צפוני במיוחד, אף כי קיימים בארץ כמה מינים חסרי חשיבות והוא משמש בעיקר כעץ נוי. אבל בארצות הצפון הוא גדל כנראה לממדי ענק, נחשב כבסיס לכל העולם, והיה מקודש לאל הראשי אודין, או וודן. "עץ-חיים" מסוג זה מופיע בספרות בספרה של ליליאן סמית 'אילן גדל בברוקלין', שם הוא מסמל את כוח החיות של הגיבורה, של משפחתה ושל השכונה האנושית שמסביבו. עצים אחרים אינם מקיפים את העולם כולו, ומשמעותם מתייחסם בעיקר לחיים, למוות, לתחייה ולאלמוות. חשובים במיוחד כעצי-חיים הם בני משפחת הפיקוסים. שני עצים בולטים ממשפחה זו צומחים באזורנו – התאנה והשיקמה; אלה הם עצי פרי המספקים מזון חשוב לתושבי האזור. התאנה (המשתייכת לאחד מחמשת מיני עצי הפרי בארצנו, ור' להלן), היתה מקודשת ברומא; גידלו את העץ וקידשו אותו בפורום עצמו, וסופר כי הזאבה שהניקה את התאומים מיסדי העיר עשתה זאת תחת עץ תאנה. את העץ גידלו ואכלו את פריו מאז תקופת הברונזה; פירותיו המיובשים מזינים ביותר ועמידים לאורך זמן, ונחשבו כתרופה למחלות שונות. השיקמה, שפירותיה פחות חשובים אצלנו מפירות התאנה, היתה מקודשת במיוחד במצרים, שאקלימה יבש מדי בשביל התאנה. העץ היה מקודש לאלה חתחור, שנודעה בכינויים "גבירת הנחשבים", "עין החכמה", ו"גבירת השיקמה". אכילת פרייה נחשב כאכילת תמציתה של האלה. בהודו, היו מקודשים עצי פיקוס שונים, ובמיוחד זה המכונה Ficus religiosa. בשם "פיפאל הודי" שכן האל ההינדי וישנו תחתיו או בתוכו, ובשם "בודהי" הוא סימל את נוכחותו של הבודהה ונותר מושא לפולחן כמו בדת ההינדית. עצים הקשורים במיוחד באלמוות הם השיטה וההדס. השיטה, בה השתמשו יחד עם הברוש בבנייה וביצירת מתקנים בבית המקדש בירושלים, נחשבה לעץ השמש והתחייה במצרים, וסימלה גם אלמוות וגם פרישות (אולי בגלל קוציה). בסין מסופר על שני עצי שיטה שצמחו על קברי זוג אוהבים והתחברו ביניהם. ההדס, שהוא עץ ים-תיכוני, (ולא אתייחס כלל להשתייכותו ל"ארבעת המינים" – מושג מאוחר שמשמעותו מפוקפקת) הוא דו-משמעי: מצד אחד הוא שייך לאלת האהבה ומשתמשים בו כזר לראשן של כלות; מצד שני הוא עץ המוות ושייך לחודש האחרון בשנה באלפבית הקלטי, כמקביל לסמבוק האירופי. הוא שימש גם כזר למנצחים ולחניכים שעברו את מבחן החניכה, נחשב ליסוד נשי של שמחה ושלווה, היה מקודש לאפרודיטי ולארטמיס וסימל את התחייה ואת ראשית החיים. "עצי-חיים" אחרים היו החוזרר אצל הקלטים, והתמר. הנוצרים טוענים ש"עץ החיים" מגן-העדן היה לימים העץ שעליו נצלב ישו וזוהי, אולי, הסיבה שהוא שב לתחייה לאחר מותו על הצלב. בין העצים הקשורים במוות, תחייה ואלמוות היו גם הערבה, הברוש, השיטה, ההדס, התפוח באירופה, התות והאפרסק בסין. (ר' הרחבה להלן). 2. עצי דעת, חכמה וקסמים: לעומת "עצי-החיים" שהיו קשורים במחזור החיים, המוות והתחייה בטבע, נותר שריד מגן-העדן הקדמון גם בצורת "עצי-דעת", שהביעו אבחנה והבנה, התבוננות עצמית, משפט ותודעה. העצים המובהקים שסימלו תכונות אלו היו האגוז באירופה והשקד בארצנו – אשר פריים האכיל נתון בתוך קליפה קשה שיש לפצח אותה כדי להגיע אל התוך (=התוכן) הטעים והמזין. השקד, שחז"ל קישרו את שמו עם "שקידה" על שום שהוא פורח ראשון מבין כל העצים, היה בשימוש בידי אהרון הכוהן וירמיהו הנביא, וניצניו קישטו את המנורה בבית המקדש, ששבעת קניה ציינו אותה כסמל החכמה (לפי ספר 'משלי': "חכמות בנתה ביתה, חצבה עמודיה שבעה"). בגלל השימוש שעשו אדם וחווה בגן-העדן בעלה התאנה, חשבו אותו חז"ל לעץ הדעת, אבל סביר יותר להניח, בהשוואה למשמעות העץ הזה במיתוסים אחרים, שהוא היה דווקא עץ החיים). התפוח נחשב אצל הקלטים לעץ הדעת, מאחר שלפי גרייבס, כאשר הגיבור מקבל תפוח מידיה של האלה, הוא מת כקרבן לאהבתו אליה, ורק אז הוא מחכים ומבין את משמעות החיים. עצי הדפנה והערבה, לעומת זאת, נחשבו לעצי נבואה, שכמו החכמה גם היא קשורה במוות ומקומה בשאול: עץ הדפנה היה מקודש לאפולו לאחר שעבר לשכון בדלפי, והערבה היתה העץ של המכשפות (ר' להלן). עצים רבים היו קשורים במעשי כשפים – אלה שסייעו בכך ואלה ששימשו מגן נגד קסמים, והיו עצים שאפשר היה להשתמש בהם לשתי המטרות גם יחד.. הסמבוק נחשב לאלה-האם בסקנדינביה, ובפירותיו השתמשו לתרופות ולמעשי כשפים במצרים, כמו גם בליל ואפורגיוס האירופי, שהוא ערב האחד במאי והלילה בו מתהוללות המכשפות. החוזרר, שנחשב כ"עץ-החיים" של הקלטים, היה זה שבו השתמשו גם למעשי כשפים וגם להגנה מפניהם. הוא היה מקודש גם לאל תור בסקנדינביה וגם לדרואידים הקלטיים. סופרת המד"ב האירית אן מקאפרי כינתה את גיבורתה הטלפאתית בשם רואן, על שמו של החוזרר שהוא עץ-החיים הקלטי. לעץ העוזרר, שענף ממנו נחשב כמטה קסמים רב-כוח, מייחס גרייבס ב'האלה הלבנה' לחודש המכשפות של מאי במערכת האלפבית הקלטית; הוא היה מקודש למכשפות היקטי היוונית ומאיה הרומית, אבל שימש גם סמל לטהרה ולבתולים, וכמגן בפני כשפים. בדומה למשפחת הפיקוסים הכוללת כמה מינים מקודשים, כך גם משפחת הערבתיים, אליה משתייכים הליבנה, הערבה והצפצפה – כולם עצים שיש להם קשר לכשפים ולכוחות שונים. הערבה, הקשורה במיוחד במים ולכן נציגה של האלות הקדומות ביותר, היתה עץ המכשפות לא רק באירופה אלא גם בסין, והשתייכה לשבעת העצים המקודשים של הדרואידים. את מקום קבורתו של אל השאול המצרי אוזיריס מציינים בחורשה מקודשת של ערבות. באקאדיה נחשבה הערבה לעץ קוסמי המקודש לזיאוס, וחורשותיה היו בשימושם של כוהנים, כוהנות ואמנים; אבל במיוחד היה זה עץ נקבי השייך ללבנה והיה מקודש ל"גבירה הלבנה", והיה מעניק משאלות בדרך של כשפים. לעומתה, העץ היעיל ביותר נגד כשפים באירופה היה הליבנה; הוא נחשב ל"גבירת החורש" הקלטי, סמל האביב בסקנדינביה, בעל כוחות קסמים באהבה, וסמלה של מדינת אסטוניה. בתורות השמאניות הוא נחשב כעץ קוסמי, היה קשור גם בעניינים של חיים ומוות, אך בעיקר סימל את התחייה באביב. זוג עצים נוסף מאותה משפחה הם צפצפת הכסף והצפצפה השחורה. כמו הערבה, גם זהו עץ השייך למים ולכוחות הקשורים בהם. הסינים שייכו לעץ הזה את כפילות הכוחות של היין והיאנג, הלבנה והשמש וכל יתר הכוחות הכפולים. ביוון סימלה צפצפת הכסף את שדות האליזיום המקבילים לגן-העדן, והצפצפה השחורה את עולם השאול של האדס.

 

[סקיפי]

כן, אני יודעת שזה ארוך

משפחת עצים מרשימה אחרת היא זו של המחטניים, שעליהם אינם נושרים בחורף, והעץ החשוב ביותר במשפחה זו הוא האשוח, שהוא עץ חג המולד. הוא היה מקודש לקיבלי בדמות אם האלים ומקור מחצבתו של אטיס, אחד האלים שמת ושב לתחייה; אפשר להניח שמדמותו נגזרה דמותו האלוהית של ישו: מקום הולדתו של פאולוס, מייסד המסורת הנוצרית של היום, הוא העיר טרסוס, הנמצאת באסיה הקטנה לא רחוק מממלכת פריגיה הקדומה שממנה באה קיבלי, אלת האדמה שהיתה אמו של אטיס. עץ האשוח אינו גדל בארץ אלא ביערות הרריים וצפוניים ולכן קשה לקשר אותו באופן טבעי עם ישו הנצרתי; הוא היה מקודש גם לאל פאן היווני וגם לאל וודין הגרמאני, ומקורות אלה רומזים על קשר הדוק של הנצרות לפולחן הפגאני האורגיאסטי. מבין משפחות העצים, עצי-המחט הם הרבים ביותר. הברוש נחשב לעץ המוות והתחייה, עץ השאול ביוון ורומא; ממנו נבנו עמודי המקדש בירושלים, ונעשו אלתו של הירקלס וחציו של ארוס. "אורן אדום" הוא כינויו של אחד הוותיקים והמכובדים בין בני האלמוות בסין, ועצי הסקוויה (שהם סוג של אורן) הענקיים, העתיקים, היו מקודשים לשבטים האמריקאיים שהכירו אותם; (ור' "יער האורנים" לעיל). עץ הארז, גם הוא גדל ממדים, נחשב לעץ קוסמי בשומר הקדומה, והיום הוא משמש כסמל ללבנון. גם עצים דמויי עצי-מחט היו בעלי חשיבות פולחנית: האשל, למשל, היה מקודש לאוזיריס, לתמוז ולאל הבבלי אנו, והוא נחשב לעץ-חיים המקביל לעץ התמר. אליו מצטרף גם הטקסוס, שאותו נוטעים בצפון אירופה בבתי הקברות כמו את הברוש; היה לו קשר הדוק עם המוות, מאחר שענפיו שימשו מקור קדום לכלי נשק והוא נחשב לעץ רעיל. אבל הוא סימל גם את התחייה כי הפיקו ממנו גם תרופות והשתמשו בו למעשי כשפים ולהעלאת חזיונות. בצדו של הייגדרזיל, היה הטקסוס גם הוא עץ העולם בסקנדינביה, אולי מפני שהוא מאריך חיים ביותר. עץ טקסוס הצומח באנגליה והוא בן 3,000 שנה נחשב לעץ הזקן ביותר בעולם. בארץ, בולטים במיוחד כעצים מקודשים הם האלון, שעליו כתבתי במאמר על 'אלי הרעם והגשם', והאלה, שלדעתי חשיבותה בארץ עולה על זו של האלון; אך מאחר שאינה צומחת באירופה, משם יצאו המיתוסים הידועים בעולם ושם נפוץ מאוד עץ האלון, חשיבותה של האלה אינה ידועה ברבים. על אף שמותיהם הדומים, אין האלה והאלון שייכים לאותה משפחת עצים. אזכיר רק כי האלון נחשב לעץ הגדול והגבוה ביותר באירופה ולכן הוא מושך אליו בכל מקום את הברק – תכונה המקשרת אותו עם אלי הרעם; האלון נחשב גם בכמה מיתוסים כמקום משכן נשמותיהם של הגיבורים. מתוך ארבעת מיני האלה הגדלים בארץ (ארצישראלית, אטלנטית, מסטיק, בטנה), מתקבל ביותר על הדעת שהאלה האטלנטית, הצומחת ביערות עבותים ומצויה בנגב ובעמק הירדן הצפוני – שתפוצתה היא אגן הים-התיכון המזרחי, דרום-מערב אסיה וצפון אפריקה – היא זו שמייצגת את תכונותיו של העץ המקודש: היא אינה נופלת בגודלה מעץ האלון, ומגיעה לגיל מופלג, ועצי אלה שהגיעו לגובה של עשרה מטרים היו מקודשים ושימשו כמקום פולחן, כפי שנאמר ביחז' ו: "תחת כל עץ רענן, ותחת כל אלה עבותה." בתנך נזכרים מקומות אחדים שבהם התרחשו אירועים חשובים, שעץ האלה נטל בהם חלק: יעקב טמן את התרפים תחת האלה בשכם; מלאך ה' מתגלה לגדעון בעופרה תחת עץ אלה; שאול נקבר בידי אנשי יבש גלעד תחת עץ אלה; וחשוב מכול תיאור מותו של אבשלום בספר 'שמואל' ב, יח, כאשר שערו הסתבך בענפי עץ האלה וכך הוא נתפס בידי אנשי דוד והומת: "ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ…" השימוש הזה בתיאור מותו של אבשלום רומז על עץ האלה כאל עץ התלייה והמוות. אחת מתכונותיו החשובות של העץ הוא שמו – אלה – מלה המציינת יישות אלוהית נקבית; סביר להניח כי "מצבת" האשרה היה שריד של גזע כרות של עץ האלה. 3. עצי-פריון: את תכונת הפריון אפשר, כמובן, לייחס לכל עצי הפרי, בייחוד אלה שפריים מתוק ועסיסי – מבחינה זו, לעצי האגוז למיניהם חסרות התכונות המיוחדות האלו. בארץ בולטים במיוחד העצים המתייחסים על חמשת המינים (אני מדגישה חמישה ולא שבעה, כי מובן מאליו שהחיטה והשעורה אינם משתייכים לקבוצת עצי הפרי), שהם: "גפן, תאנה ורימון, זית-(שמן) ודבש" – המכוון, כמסתבר, לתמר; אף על פי שדבש התמרים אינו נזכר בתנך, ואפילו לא התמרים האכילים, במשנה ('תרומות' יא) מדובר בדבש המיוצר מתמרים, בעוד שדבש הדבורים אינו מתייחס לעץ מסויים כלשהו. אבל התמר נרמז רק בסוף הרשימה ואינו מוזכר אפילו בשמו המפורש, אולי מפני שהעץ היה מקודש באזור הנגב של ארצנו במיוחד לאלה האם, מאחר שהתמרים מהווים מזון בסיסי במדבר; בשומר, ברומא ובאיסלם נחשב התמר ל"עץ-חיים". כמקור למזון היה התמר עץ נקבי, אבל בגלל קומתו הזקופה הוא נחשב גם לעץ זכרי המייצג את הפאלוס, וכך סימל את שני סוגי אלוהויות הפריון. בניגוד לתמר, שאינו מופיע כעץ-פריון בתנך, הזית מהווה שם סמל פריון מפורש, כפי שנאמר ב'תהילים' קכח: "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". פרי הזית איננו, אמנם, עסיסי ומתוק, אבל לשמן המופק ממנו היתה חשיבות ראשונה במעלה. עץ הזית שימש כסמל פריון בכל אזורי צמיחתו, והוא היה העץ אותו העניקה האלה אתיני כמתנת פריון מיוחדת לעיר אתונה, שנקראה על שמה. הזית היה מקום משכנה של הלבנה בדמותה של האלה הירה, שהעניקה את ענפיו כזר למנצחים בתחרויות האולימפיות לכבודו של בעלה זיאוס. מלבד עץ-הפריון המובהק ביותר, היה עץ הזית גם סמל לאלמוות, בוודאי בגלל חייו הארוכים מאוד, וציין עמידות, נאמנות ואריכות ימים. בימינו הוא מסמל את השלום, נישא בפיה של היונה כזכר לענף הזית שהביאה היונה לנוח לאחר המבול, ובגלל שהשניים מופיעים יחד בציורים קדומים שונים; היונה, גם בתנך, היא העוף המיוחד של אלת הפריון באגן הים-התיכון. באותו פסוק של ברכה ב'תהילים' בו נזכר הזית, מושווית אשתו של אותו האיש ל"גפן פוריה" – ביטוי המופיע גם במקומות אחרים בתנך. הגפן נחשבה במסורות שונות גם לעץ-החיים וגם לעץ-הדעת, ולעתים סימלה את האל המת ושב לתחייה בדמותם של תמוז או בעל. ענבי הגפן והיין מסמלים להט רגשות, ולעתים גם אכזבה. במצרים היא היתה מקודשת לאוזיריס וביוון ורומא לדיוניסוס-בככוס. במיתולוגיה השומרית היתה זו גשטינאנה אלת הגפן. בתנך מופיעים עצי הגפן והתאנה (ר' לעיל) פעמים רבות ביחד, כמו בפסוק "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" – אלה היו, כנראה, עצי הפרי הנפוצים והשימושיים ביותר כפירות של אותה תקופה. התאנה נזכרה לעיל כבת למשפחת הפיקוס, ונחשבה במקומות רבים כעץ-החיים.

 

[סקיפי]

אבל שווה. והסוף ../images/Emo13.gif

העץ החמישי ברשימה (לא לפי הסדר הנזכר) הוא הרימון. הרימון מוזכר פעמים רבות בתנך, גם כעץ, כפרי מאכל וכמקור לעשיית יין ומעדנים שונים, וגם כנושא קישוטי בלבוש ומקומות של קדושה; ידוע הרימון הזעיר שנמצא בירושלים ונאמר שהיה בשימוש בקישוט בגדי הכוהנים. רימון היה, כפי הנראה, אחד מכינוייו של בעל, והוא מופיע בשמות מקומות רבים כמו בית-רימון, עין-רימון, סלע-רימון, רימון-פרץ, וסתם רימון, או רימונו. כעצי פרי רבים אחרים הוא סימל אלמוות, אבל הפריון מתבטא בעצם טבעו של הפרי – ריבוי הגרעינים האדומים, העסיסיים המהווים את הציפה. הצבע האדום מופיע גם בפרח הרימון, ומבטא את דמו של האל הנרצח ושב לתחייה. חמשת המינים האלה התבססו בארצנו לפני אלפי או אפילו עשרות אלפי שנים. עץ התפוח, לעומת זאת, הופיע מאוחר יותר ונזכר בתנך רק בספרים המאוחרים כמו 'שיר השירים'. אבל באירופה נפוץ הפרי מאוד וצומח בר כעץ יער, והוא אחד הבולטים בין הפירות המסמלים לא רק פריון אלא גם תכונות רבות אחרות. מאחר שהוא סמל האהבה הבולט ביותר – ביוון ורומא, בסקנדינביה ואצל הקלטים – נחשב התפוח על ידי האירופים כ"עץ-הדעת" של גן-העדן שאותו נתנה חווה לאדם לאכול. מלבד האהבה הוא מסמל בסקנדינביה גם את האלמוות; בוולס נודע אי עצי-התפוח אבאלון שאליו הפליגו נשמות הגיבורים המתים, וביוון היה חורש ההספרידות שבמערב, שאת תפוחיו היה על היראקלס לקטוף כאחת ממשימותיו. אצל הקלטים סימל התפוח גם ידע, חוכמה, נבואה וקסם, ובסין הוא היה סמל היופי והשלום. שני עצי-פרי אחרים היו חשובים בסין: אחד מהם הוא האפרסק, הדומה לתפוח בתכונותיו. העץ, שפריחתו דומה לזו של התפוח אך מרהיבה יותר, השתייך ליישות שהיתה "אם-התבל" ואלת האהבה; אוהבים שאכלו מפרי האפרסק זכו בחיי אלמוות. בדומה לגן ההספרידות המערבי במיתולוגיה היוונית, היה בסין גן עצי אפרסק האלמוות שהשתייך למלכה-האם של המערב. המערב, מקום שקיעת השמש, הוא אתר מותו של אל השנה. התות, שחשיבותו היתה רבה מאוד בתעשיית המשי של סין – מלבד הפרי האכיל והטעים – היה "עץ-חיים", ושילוש צבעיו – לבן, אדום ושחור – סימל את שלוש התקופות בחיי האדם; הוא שימש גם מקור להולדתו של גיבור חכם בשם אי יין, והיה מגן מכוחות האופל ומקום קינונה של השמש בים המזרחי. בימינו, תחושת הקדושה היחידה הקיימת אצל רוב בני האדם היא זו של הכסף, ויערות שלמים נכרתים בלי כל חשבון – במיוחד יערות הגשם שאין להם כל סיכוי לצמוח מחדש. כפיצוי, גדלה והולכת גם התנועה לנטיעת יערות חדשים, אפילו אם כשלעצמו אין זה תחליף ליערות הגשם, שאין ערוך לאורך קיומם על האדמה. קישורים: עצים וקדושה בדת ובאמנות: http://witcombe.sbc.edu/sacredplaces/trees.html עצים לפי ויקה: http://www.angelfire.com/realm2/amethystbt/trees.html עצים באירופה: http://www.ubfellowship.org/newbook/ppr085_2.html עצים באפריקה: http://www.yale.edu/ynhti/curriculum/units/1985/6/85.06.06.x.html חורשות מקודשות של הדרואידים: http://druidry.org/obod/intro/treeplanting.html חורשות מקודשות בהודו: http://www.uasbfcp.sphosting.com/devarakadu עצי הקלטים: http://www.wicca.com/celtic/celtic/sactrees.htm עץ הטקסוס: http://www.geocities.com/ancientyew2003 עץ האלה: http://www.zippori.org.il/Maslol/elavalon.htm התאנה ברומא: http://www.killerplants.com/herbal-folklore/20020902.asp הפיקוס בהודו: http://www.mantraonnet.com/ss/peepal.html סר ג'יימס פרייזר – 'ענף הזהב': http://www.bartleby.com/196 דוגמות עצים באריגה תורכית: http://www.tcoletribalrugs.com/article11trees.html אינדקס אגוז – חכמה נסתרת, דעת ונבואה, אוגוסט. אורן – "אדום", כינוי לבן אלמוות בסין. אלה – "אשרה", עצמה, אריכות ימים ועמידות, מקבילה לאלון. אלון – עץ-עולם, ברק ורעם, שמיים ושאול, יוני. אלמון – מוות, התגלות, אש ומים ביוון, אותיות, אפריל. אפרסק – "אם-התבל", אלת האהבה והאלמוות. ארז – עץ-עולם, סמל לבנון. אשל – אוזיריס, תמוז ואנו, עץ-חיים. ברוש – עץ מוות ותחייה, עץ-השאול ביוון ורומא, אלת גיבורים וחצי אהבה. אשוח – אטיס וישו, פאן, וודין, חג-המולד. אשור – חורשה מקודשת לזיאוס ביוון עם האלון, פריון, סמל דנמרק. גפן – עץ-חיים ועץ-דעת, בעל ותמוז, ספטמבר. דולב – חורשה מקודשת. דפנה/ער – עץ-הנבואה של אפולו, זר כבוד למשוררים, גיבורים, כוהנים ומנצחים. הדס – מוות ותחייה, אהבה וניצחון, מקביל לסמבוק. זית – פריון ושלום. חוזרר – עץ-חיים אצל הקלטים, שימוש בכשפים ובהגנה מפניהם, מקודש לתור ולדרואידים, פברואר. טקסוס – עץ-עולם בסקנדינביה, מוות ותחייה, נשק, מקדם כשפים וחזיונות, ערב המולד. ליבנה – מגן ממכשפות, עץ קוסמי שמאני, תור ואביב בסקנדינביה, קסם אהבה, ינואר. מחטניים – אורן, ארז, אשוח, ברוש, סקויה מילה – ייגדרזיל, המקור לבריאת האדם בידי אודין ביוון וסקנדינביה, מגן ממכשפות, מרס. סמבוק – מקודש לאלה-האם בסקנדינביה, תרופות ומעשי כשפים במצרים, ובאירופה, דצמבר. עוזרר – טהרה ומגן מכשפים, בתולים ואירוטיקה, היקטי היוונית ומאיה הרומית, מאי. ערבה – עץ הלבנה, המים והמכשפות, אפריל-מאי. ערבתיים – ערבה, ליבנה, צפצפה לבנה ושחורה סקויה – סמל אלמוות באמריקה. פיקוסים – פיקוס, שיקמה, תאנה צפצפה – שחורה ולבנה, כפילות כוחות יין ויאנג, עץ-מים, סתיו. רימון – פריון וכהונה, מקביל לאלמון. שיטה – אלמוות, פרישות, שמש ותחייה במצרים, בניית המקדש, מקבילה לליבנה. שיקמה – עץ האלה חתחור, עץ קוסמי שקד – חכמה נסתרת, דעת ונבואה, מקביל לאגוז. תאנה – עץ-חיים, פריון תות – עץ-חיים בסין, משולש צבעים. תמר – עץ-חיים ופריון, מקביל לאשוח. תפוח – עץ הדעת שלאחר המוות, עץ פריון, אהבה ואלמוות. ---------------- בעקבות חיפוש אחרי מיתולוגיה דרום אפריקאית, קצת תלוש [הו, השנינות] אבל חשבתי שזה נחמד. ואחרי שמיצינו את האפשרויות הגלומות בגוגל [חייםשפעבריאות], נעבור לספרים - מתנצלת מראש, זה ייקח הרבה יותר זמן. אבל אני מקווה שאני אמצא משהו

 

[fire snake]

"בימינו, תחושת הקדושה היחידה הקיימת

אצל רוב בני האדם היא זו של הכסף, ויערות שלמים נכרתים בלי כל חשבון – במיוחד יערות הגשם שאין להם כל סיכוי לצמוח מחדש. כפיצוי, גדלה והולכת גם התנועה לנטיעת יערות חדשים, אפילו אם כשלעצמו אין זה תחליף ליערות הגשם, שאין ערוך לאורך קיומם על האדמה." כפי שאמר אחד הצ'יפים מתקופת תבוסת האינדיאנים וכליאתם בשמורות: "כשהדג האחרון בנחל האחרון ימות, רק אז יבינו האנשים הלבנים שכסף אי אפשר לאכול".

 

[fire snake]

אבל לפי הקיצים האחרונים,

נראה שהיום הזה לא יגיע - נראה שנתבשל קודם בטמפרטורה שמעל 50 מעלות... ותודה, סקיפי - איזו הרחבה מרעננת של המונח "מיתולוגיה!"

 

[Y. Welis]

אי התפוחים (אבלון) הוא בוולשית

ובשפות הקלטיות הקרובות (קורנית וברטונית). יש שזיהו אותו עם איים בתעלה האנגלית, אבל דווקא בהם אין תפוחים...

 

[fire snake]

אבלון, אם ידוע לי נכון, הוא שם

היקום שבו אירעו סיפורי טולקין- או שמא שם "תואם הארץ" שביקום הזה?

 

[Y. Welis]

לא. יש עיר נמל באי הבודד שנקראת

בשם דומה - אבאלונה, אבל זה כל החיבור בינהם.

 

[fire snake]

בנובלה "ערפילי אבאלון" מוצג האי

כקיים ביקום (במחוז, איך שלר תקרא לזה) ההוא, מקום משכנם של פיות וכאלה - גם צריך כישןף כדי להגיע אליו, וכן - זרימת הזמן בו שונה. (לאחר שהייה בת יום-יומיים היתה הגיבורה חוזרת לארמון המלך ארתור ומגלה ששם עברו שבוע-בועיים). סתם דמיון פורה של סופרת, ייתכן - אולי אין לאי יותר קשר ליקום אבאלון מאשר ל-bethlem (בית לחם) שבארה"ב עם כנסיית המולד... אבל לי זה עזר לזכור.

 

[Y. Welis]

גם אצל טולקין ביקור אצל הפיות משנה

את תחושת הזמן, כי הזמן שם לרוב איטי (כך גם בסיפורי ביקור בארץ הפיות מימי הביניים כמו 'תומאס הפייטן').

 

[Thestral]

יפה יפה../images/Emo70.gif../images/Emo108.gif../images/Emo176.gif

 

[טיטניה]

מעניין מאוד ../images/Emo45.gif