פגישה עם האקס
זורקת מבט ימינה, אל הים הכחול, ומוחה את ים הדמעות מפניי. הנסיעה הזו הארוכה בחיי, ולא מבחינת אורכה. גם לא ממהרת. אין למה. כל מה שהיה בעל משמעות, איבד מערכו, מחשיבותו. מאותת ימינה, יורדת מהכביש לשביל צדדי, ירידה לחוף הים. אין בי כוחות, או חשק, לצאת מהרכב. אוחזת בהגה כמו בגלגל הצלה. כאילו ממנו תבוא הישועה. מביטה בשמים ובמים המאדימים. עיניי אדומות לא פחות. אני משחזרת את היממה האחרונה. את המצוקה ששמעתי בקולו כשהתקשר וביקש להיפגש. "חייב לראות אותך. מחר! אל תסרבי לי. תבואי?" את התכנונים, השקרים, ההעלמות, הכל על מנת שנוכל להיפגש. פרויקט לא קל, לאישה נשואה, להיפגש עם האקס שלה. ובכל זאת הצלחתי להעלם ליום שלם. הנסיעות צפונה, אליו, תמיד עברו עליי בציפייה דרוכה. בשקיקה. זו לא שונה. שבע שנים שלא נפגשנו. שמונה שנים שלא נגענו. הצורך אחד בשנייה, תמיד קיים, תמיד מבעבע בכל השיחות טלפון שלנו. בכל מחשבה. הצחוק שעדין מרעיד את עמוד השידרה, הנשימות בטלפון שגורמות לעור להצטמרר, הם שהיו מנת חלקי בשנים האלה. בכל שיחה עולה הגעגוע. עולה הצורך ללכת אחרי הלב. כמה שנים אפשר לנשוך את השפתיים, להחניק את שמו? כמה שנים אפשר לקרוא בשם אחד ולהתכוון לאחר? שתי דמעות נפגשות באזור הסנטר, צונחות על החזה שלי. נספגות בבד החולצה. לא משפר את הרגשתי הידיעה שהוא עובר את אותו גיהינום. בגללי. הכאב שלו כואב לי יותר מכאבי הפרטי. קבענו להיפגש במקום ציבורי (כאילו שזה עצר אותנו בעבר). הרכבל בין חיפה עילית לחוף. הוא חיכה לי בכניסה. חסר את הסבלנות לחכות לי בבית הקפה. כפי שקבענו. ברגע שראיתי אותו, קפאתי. הוא צעד לעברי. חיוך על פניו. הרגליים חזרו לתפקד. הלכתי לכיוונו. נפגשנו בחיבוק. ללא מילה. מתכופף מעט, מצמיד את פני לפניו. חיבוק חזק. של געגוע. ידיו עולות ויורדות על גבי. זרועותיי על כתפיו. מתקשה להרפות. הלב, עוד רגע, קופץ ממקומו הקבוע. דמעות של התרגשות מציפות אותי. אני מתרחקת מעט, מוחה את הדמעות. הוא משאיר אותן על פניו זולגות בחופשיות. מחייך. השנים פסחו עליו. רק כמה שערות לבנות בצידי הפנים. פניו נשארו יפים כשהיו. שפתיו מהממות ביופיין. מלאות. חלקות. צבועות טבעי בורוד סגלגל. לחייו עדיין מלאות, כאלה שדודות אוהבות לצבוט. ריסים ארוכים ושחורים. מסגרת נאה לעיניו הצהובות. אוי. העיניים האלה. הן שמשכו אותי אליו, לפני יותר מעשור. המבטים האלו שידעו לקרוא את הבעות פניי, את שפת הגוף שלי. מושיט לי יד, מביט בי בחיוך. מתרגל למראה השונה שלי, אחריי כל כך הרבה שנים. השער שהתארך מאוד, האיפור השונה, המחשוף העמוק בחולצה, מבנה הגוף שהשתנה אחרי לידות. דבר לא נעלם מעיניו. "ונוס שלי. ונוס היפה שלי. התגעגעתי לראות אותך, לחבק אותך, לנשק אותך." אמר וחיבק. חיבוק של אוהב. עוטפת אותו בזרועותיי. עוצמת עיניים. רק להרגיש אותו כל כך קרוב, רק להריח אותו ולהשתוקק לעוד. מניח יד על הלחי שלי, מנשק מאחורי האוזן, את הלחי, את המצח, את קצה האף. כל כך קרוב. כל כך טוב. המבטים מצטלבים, לרגע נשארים כך. בוהים. לאט השפתיים נפגשות. רכות. חמות. משתוקקות. תחילה באיטיות, מוודאות שאין זה חלום. מהר מאוד פורצת התשוקה, הנשיקה הופכת לחזקה. מהירה. סוערת. הרגליים שלי רועדות. רק החיבוק שלו משאיר אותי עומדת על רגליי. השפה התחתונה שלי נשאבת לתוך פיו, ננשכת קלות. לשונו פורצת את מחסום שפתיי, מלטפת את לשוני, הודפת אותו מצד לצד. טנגו סוער. הידיים משוטטות על הגב, הכתפיים, הצוואר. אצבעות מתחפרות בשער. לגעת. לגעת כמה שיותר. המגע חזק. מהיר. פרוע. החיבוק כל כך הדוק. התפיחה במכנסיו צמודה לבטן שלי. לכל הרוחות. אנחנו בחניון ציבורי. אור יום. כל הנוסעים בכביש החוף, רואים אותנו. אוף!!! כמה קשה לי לרסן את התשוקה שלי אל האיש הזה. מצמידה ידיים לחזה שלו. מנסה להרחיק אותו מעט. ידיו נעצרות. מחבקות בלבד. מניח את הסנטר שלו על ראשי. נושם עמוק. נסה להשתלט על גופו. ליבו מרעיד את לחיי. "אני לא יכול ללכת לשם עכשיו! לא יכול ולא רוצה! רוצה אותך!" אחז בידי וגרר אותי לרכב שלו. "לאן אתה הולך? אתה מטורף! יש לך פגישה חשובה. אתה חייב להגיע אליה." רק בגלל אותה פגישה הסכמתי להיפגש איתו. אחרת, לא הייתי מגיעה! עכשיו הוא מתחמק ממנה? "יש מספיק זמן לפגישה ולא יקרה דבר אם נאחר כבמה שעות." הוא פתח את הדלת של הרכב, מחכה שאכנס. סוגר אותה אחריי. בצעדים מהירים הוא מקיף את הרכב ומתיישב מאחורי ההגה. "אני רוצה לקחת אותך למקום ההוא שסיפרתי לך עליו. במורד ההר. לא רחוק מהבית שלי. שם אני יושב לי בשקט וחולם עלייך. חולם שאת ליידי. לשם אנחנו נוסעים." מכניס את המפתחות לסוויץ' ונעצר. מביט על ההגה. "את מוכנה לבוא איתי לשם? להגשים לי חלום של שנים?" אוף. מה עושים? קבענו להיפגש שעתיים לפני הפגישה שלו, כדי שנוכל לשוחח על כוס קפה. הסטייה מהתוכנית המקורית תגרום לו לאיחור משמעותי. "אל תדאגי. לא יקרה דבר אם נאחר בשעתיים, שלוש. יקבלו אותי בכל שעה שאגיע. ניסע?" אני והוא לבד. בין שמים וחורש טבעי. לא. אסור לנו! אסור לי! זה יעלה לי! אני אשלם בלילות ללא שיינה. בדמעות.
זורקת מבט ימינה, אל הים הכחול, ומוחה את ים הדמעות מפניי. הנסיעה הזו הארוכה בחיי, ולא מבחינת אורכה. גם לא ממהרת. אין למה. כל מה שהיה בעל משמעות, איבד מערכו, מחשיבותו. מאותת ימינה, יורדת מהכביש לשביל צדדי, ירידה לחוף הים. אין בי כוחות, או חשק, לצאת מהרכב. אוחזת בהגה כמו בגלגל הצלה. כאילו ממנו תבוא הישועה. מביטה בשמים ובמים המאדימים. עיניי אדומות לא פחות. אני משחזרת את היממה האחרונה. את המצוקה ששמעתי בקולו כשהתקשר וביקש להיפגש. "חייב לראות אותך. מחר! אל תסרבי לי. תבואי?" את התכנונים, השקרים, ההעלמות, הכל על מנת שנוכל להיפגש. פרויקט לא קל, לאישה נשואה, להיפגש עם האקס שלה. ובכל זאת הצלחתי להעלם ליום שלם. הנסיעות צפונה, אליו, תמיד עברו עליי בציפייה דרוכה. בשקיקה. זו לא שונה. שבע שנים שלא נפגשנו. שמונה שנים שלא נגענו. הצורך אחד בשנייה, תמיד קיים, תמיד מבעבע בכל השיחות טלפון שלנו. בכל מחשבה. הצחוק שעדין מרעיד את עמוד השידרה, הנשימות בטלפון שגורמות לעור להצטמרר, הם שהיו מנת חלקי בשנים האלה. בכל שיחה עולה הגעגוע. עולה הצורך ללכת אחרי הלב. כמה שנים אפשר לנשוך את השפתיים, להחניק את שמו? כמה שנים אפשר לקרוא בשם אחד ולהתכוון לאחר? שתי דמעות נפגשות באזור הסנטר, צונחות על החזה שלי. נספגות בבד החולצה. לא משפר את הרגשתי הידיעה שהוא עובר את אותו גיהינום. בגללי. הכאב שלו כואב לי יותר מכאבי הפרטי. קבענו להיפגש במקום ציבורי (כאילו שזה עצר אותנו בעבר). הרכבל בין חיפה עילית לחוף. הוא חיכה לי בכניסה. חסר את הסבלנות לחכות לי בבית הקפה. כפי שקבענו. ברגע שראיתי אותו, קפאתי. הוא צעד לעברי. חיוך על פניו. הרגליים חזרו לתפקד. הלכתי לכיוונו. נפגשנו בחיבוק. ללא מילה. מתכופף מעט, מצמיד את פני לפניו. חיבוק חזק. של געגוע. ידיו עולות ויורדות על גבי. זרועותיי על כתפיו. מתקשה להרפות. הלב, עוד רגע, קופץ ממקומו הקבוע. דמעות של התרגשות מציפות אותי. אני מתרחקת מעט, מוחה את הדמעות. הוא משאיר אותן על פניו זולגות בחופשיות. מחייך. השנים פסחו עליו. רק כמה שערות לבנות בצידי הפנים. פניו נשארו יפים כשהיו. שפתיו מהממות ביופיין. מלאות. חלקות. צבועות טבעי בורוד סגלגל. לחייו עדיין מלאות, כאלה שדודות אוהבות לצבוט. ריסים ארוכים ושחורים. מסגרת נאה לעיניו הצהובות. אוי. העיניים האלה. הן שמשכו אותי אליו, לפני יותר מעשור. המבטים האלו שידעו לקרוא את הבעות פניי, את שפת הגוף שלי. מושיט לי יד, מביט בי בחיוך. מתרגל למראה השונה שלי, אחריי כל כך הרבה שנים. השער שהתארך מאוד, האיפור השונה, המחשוף העמוק בחולצה, מבנה הגוף שהשתנה אחרי לידות. דבר לא נעלם מעיניו. "ונוס שלי. ונוס היפה שלי. התגעגעתי לראות אותך, לחבק אותך, לנשק אותך." אמר וחיבק. חיבוק של אוהב. עוטפת אותו בזרועותיי. עוצמת עיניים. רק להרגיש אותו כל כך קרוב, רק להריח אותו ולהשתוקק לעוד. מניח יד על הלחי שלי, מנשק מאחורי האוזן, את הלחי, את המצח, את קצה האף. כל כך קרוב. כל כך טוב. המבטים מצטלבים, לרגע נשארים כך. בוהים. לאט השפתיים נפגשות. רכות. חמות. משתוקקות. תחילה באיטיות, מוודאות שאין זה חלום. מהר מאוד פורצת התשוקה, הנשיקה הופכת לחזקה. מהירה. סוערת. הרגליים שלי רועדות. רק החיבוק שלו משאיר אותי עומדת על רגליי. השפה התחתונה שלי נשאבת לתוך פיו, ננשכת קלות. לשונו פורצת את מחסום שפתיי, מלטפת את לשוני, הודפת אותו מצד לצד. טנגו סוער. הידיים משוטטות על הגב, הכתפיים, הצוואר. אצבעות מתחפרות בשער. לגעת. לגעת כמה שיותר. המגע חזק. מהיר. פרוע. החיבוק כל כך הדוק. התפיחה במכנסיו צמודה לבטן שלי. לכל הרוחות. אנחנו בחניון ציבורי. אור יום. כל הנוסעים בכביש החוף, רואים אותנו. אוף!!! כמה קשה לי לרסן את התשוקה שלי אל האיש הזה. מצמידה ידיים לחזה שלו. מנסה להרחיק אותו מעט. ידיו נעצרות. מחבקות בלבד. מניח את הסנטר שלו על ראשי. נושם עמוק. נסה להשתלט על גופו. ליבו מרעיד את לחיי. "אני לא יכול ללכת לשם עכשיו! לא יכול ולא רוצה! רוצה אותך!" אחז בידי וגרר אותי לרכב שלו. "לאן אתה הולך? אתה מטורף! יש לך פגישה חשובה. אתה חייב להגיע אליה." רק בגלל אותה פגישה הסכמתי להיפגש איתו. אחרת, לא הייתי מגיעה! עכשיו הוא מתחמק ממנה? "יש מספיק זמן לפגישה ולא יקרה דבר אם נאחר כבמה שעות." הוא פתח את הדלת של הרכב, מחכה שאכנס. סוגר אותה אחריי. בצעדים מהירים הוא מקיף את הרכב ומתיישב מאחורי ההגה. "אני רוצה לקחת אותך למקום ההוא שסיפרתי לך עליו. במורד ההר. לא רחוק מהבית שלי. שם אני יושב לי בשקט וחולם עלייך. חולם שאת ליידי. לשם אנחנו נוסעים." מכניס את המפתחות לסוויץ' ונעצר. מביט על ההגה. "את מוכנה לבוא איתי לשם? להגשים לי חלום של שנים?" אוף. מה עושים? קבענו להיפגש שעתיים לפני הפגישה שלו, כדי שנוכל לשוחח על כוס קפה. הסטייה מהתוכנית המקורית תגרום לו לאיחור משמעותי. "אל תדאגי. לא יקרה דבר אם נאחר בשעתיים, שלוש. יקבלו אותי בכל שעה שאגיע. ניסע?" אני והוא לבד. בין שמים וחורש טבעי. לא. אסור לנו! אסור לי! זה יעלה לי! אני אשלם בלילות ללא שיינה. בדמעות.
