פגישה, חצי פגישה
נחמד להכנס לפה פעם בכמה חודשים, לקרוא איזה 10-15 עמודים אחורה ולראות שהפורום עוד חי ובועט.
אז שלום לכולם.
אני כמעט ולא כותב כאן, אז מניח שמרביתכם (אם לא כולכם) בכלל לא מכירים אותי.
אני בן 22, מהמרכז, לא בארון אבל מרגיש הרבה יותר בנוח להשאיר את עצמי אנונימי כאן באתר.
מעלה בפניכם שאלה, כחלק מחוויה לא ברורה שאני חווה כרגע. (מוזמנים לענות/לא לענות, לשתף, לבקר, גם לצחוק עליי זה סבבה...
)
קרה לכם בעבר שאחרי היכרות מאוד קצרה עם מישהו, הוא פשוט לא הצליח לצאת לכם מהראש? אבל באמת, כמו teenager crush של ממש.
כבר נפגשתי עם גברים בעבר, כבר דחו אותי, כבר יצא לי להתבאס יום-יומיים על מישהו. אבל אף פעם לא קרה לי שאחרי היכרות לא ארוכה בכלל (חודש וחצי - חודשיים של תקשורת מאחורי המסך, ודייט אחד) אני לא מצליח להרפות. הוקסמתי ממנו באמת, בכל מובן אפשרי. הוא בחר שלא להמשיך וחתכנו את העניין.
מצד אחד, הרציונאל שבי אומר שמה שאני מרגיש הוא ממש דבילי. הרי מה לי ולבנאדם שראיתי פעם אחת בחיי? והתנשקנו, אז? כבר נישקו אותי בעבר וחתכו ושכחתי מהעניין אחרי כמה ימים. ובכלל, למה לתת משקל לשיחות שלא התקיימו פנים אל פנים? מה שקובע באמת היא הכימיה שבשיחה בארבע עיניים. החיוך (ולא הסמיילי), הצחוק (ולא ה"חחחחח"), הקול (ולא האותיות שעולות על המסך). מדיה היא אשליה.
אבל אם אני אתן לרגשות שלי לדבר (וזה באמת דבר מסוכן, אבל תחת האנונימיות זה קל יותר...), אז הם יגידו שבמציאות של היום, שבה המדיה והרשתות החברתיות השתלטו על כל תחום בחיינו, לשיחות יש משמעות. ולא תמצא את עצמך עם כל אחד, סתם אחד, מדבר עד השעות הקטנות של הלילה, שיחות על הכל מהכל. שגרה, חברים, צבא, לימודים, סקס, חוויות, יציאה מהארון, פוליטיקה, ומה לא. שיחות שמתחילות בבוקר, נמרחות עד שעות הלילה המאוחרות, ולמחרת מחדש. הכל מרגיש כמו שיחה אחת ארוכה.
תוך 3 דקות מהרגע שנפגשנו, ידעתי שכזה גבר אני רוצה. הסתנוורתי. ואולי גם בגלל זה התביישתי כל כך, והרגשתי נבוך כמו שלא הרגשתי מעולם. קצת שתינו, וטיילנו, והתנשקנו, והיה אחלה דייט לכל דבר (אמנם לא dream date, אבל המבוכה היא חלק מהחוויה והנסיון שגורמים לדייט להיות כל כך מקסים, לדעתי).
וכבר כמה שבועות, שאני מרגיש שאני נלחם בעצמי פשוט לשחרר מהעניין. וזה לא ממש מצליח לי.
לא אלאה אתכם יותר (אם בכלל, מישהו הגיע עד לכאן). חשבתי שאולי אם אעלה את הדברים לכתב, זה ישחרר אותי ואני אצליח להרפות.
מברך את כולכם בחג שמח, שנהיה עצמאיים, מחוייכים ומאוחדים.
שבוע טוב
נחמד להכנס לפה פעם בכמה חודשים, לקרוא איזה 10-15 עמודים אחורה ולראות שהפורום עוד חי ובועט.
אז שלום לכולם.
אני כמעט ולא כותב כאן, אז מניח שמרביתכם (אם לא כולכם) בכלל לא מכירים אותי.
אני בן 22, מהמרכז, לא בארון אבל מרגיש הרבה יותר בנוח להשאיר את עצמי אנונימי כאן באתר.
מעלה בפניכם שאלה, כחלק מחוויה לא ברורה שאני חווה כרגע. (מוזמנים לענות/לא לענות, לשתף, לבקר, גם לצחוק עליי זה סבבה...
קרה לכם בעבר שאחרי היכרות מאוד קצרה עם מישהו, הוא פשוט לא הצליח לצאת לכם מהראש? אבל באמת, כמו teenager crush של ממש.
כבר נפגשתי עם גברים בעבר, כבר דחו אותי, כבר יצא לי להתבאס יום-יומיים על מישהו. אבל אף פעם לא קרה לי שאחרי היכרות לא ארוכה בכלל (חודש וחצי - חודשיים של תקשורת מאחורי המסך, ודייט אחד) אני לא מצליח להרפות. הוקסמתי ממנו באמת, בכל מובן אפשרי. הוא בחר שלא להמשיך וחתכנו את העניין.
מצד אחד, הרציונאל שבי אומר שמה שאני מרגיש הוא ממש דבילי. הרי מה לי ולבנאדם שראיתי פעם אחת בחיי? והתנשקנו, אז? כבר נישקו אותי בעבר וחתכו ושכחתי מהעניין אחרי כמה ימים. ובכלל, למה לתת משקל לשיחות שלא התקיימו פנים אל פנים? מה שקובע באמת היא הכימיה שבשיחה בארבע עיניים. החיוך (ולא הסמיילי), הצחוק (ולא ה"חחחחח"), הקול (ולא האותיות שעולות על המסך). מדיה היא אשליה.
אבל אם אני אתן לרגשות שלי לדבר (וזה באמת דבר מסוכן, אבל תחת האנונימיות זה קל יותר...), אז הם יגידו שבמציאות של היום, שבה המדיה והרשתות החברתיות השתלטו על כל תחום בחיינו, לשיחות יש משמעות. ולא תמצא את עצמך עם כל אחד, סתם אחד, מדבר עד השעות הקטנות של הלילה, שיחות על הכל מהכל. שגרה, חברים, צבא, לימודים, סקס, חוויות, יציאה מהארון, פוליטיקה, ומה לא. שיחות שמתחילות בבוקר, נמרחות עד שעות הלילה המאוחרות, ולמחרת מחדש. הכל מרגיש כמו שיחה אחת ארוכה.
תוך 3 דקות מהרגע שנפגשנו, ידעתי שכזה גבר אני רוצה. הסתנוורתי. ואולי גם בגלל זה התביישתי כל כך, והרגשתי נבוך כמו שלא הרגשתי מעולם. קצת שתינו, וטיילנו, והתנשקנו, והיה אחלה דייט לכל דבר (אמנם לא dream date, אבל המבוכה היא חלק מהחוויה והנסיון שגורמים לדייט להיות כל כך מקסים, לדעתי).
וכבר כמה שבועות, שאני מרגיש שאני נלחם בעצמי פשוט לשחרר מהעניין. וזה לא ממש מצליח לי.
לא אלאה אתכם יותר (אם בכלל, מישהו הגיע עד לכאן). חשבתי שאולי אם אעלה את הדברים לכתב, זה ישחרר אותי ואני אצליח להרפות.
מברך את כולכם בחג שמח, שנהיה עצמאיים, מחוייכים ומאוחדים.
שבוע טוב
