פגישה ב"פעמונים"

[מישהי1632]

פגישה ב"פעמונים"

בעלי ואני נפגשנו אתמול עם נציג של "פעמונים".
לצערי, לא היה מוצלח.
אני מדוכאת מדי, פגועה ופסימית מדי מכדי לנהל פגישה אפקטיבית.
הנציג אמר לנו שמזמן לא ראה זוג כל-כך חסר הבנה בכספים וחסר מוטיבציה. שבאנו בלי להכין "שיעורי בית". הוא שלח אותנו להכין את השיעורים ולקבוע פגישה נוספת. טוב שלא העמיד אותנו בפינה...
היינו, כנראה, צריכים "לקרוא" את מחשבותיו, שצריך להביא מידע שנה אחורנית ולא מספיקים דו"חות בנקים של החודשיים האחרונים.

ומה שפגע בי, זה שהוא אמר שאני מנצלת את המחלה שלי כדי להתמסכן. נמאס מהאנשים הנורמלים והבריאים האלה! למרות שהוא זקן, היה לי ברור מבלי לשאול שראיתי יותר בתי חולים משהוא ראה בחייו הארוכים.

ואולי חולים אחרי ה-מחלה הופכים לרגישים נורא. ובהחלט ציינתי בשיחה הטלפונית המקדימה, שאם הוראות היציאה מהבוץ הכלכלי יכללו נהיגה למרכולים מרוחקים וסחיבת סלים, אני לא מסוגלת.

אולי פעמונים הם לא הכתובת. אולי הרווחה או ביטוח לאומי, כבר לא יודעת.

ונוכחתי לדעת, שלבעלי אין שמץ מושג בענייננו הכספיים. (זה שלי אין אני יודעת). שאין תחום בחיים, אבל שום תחום, שמותר לי לומר: בזה אני לא מבינה, לא טובה בזה, שמישהו יעשה במקומי.

אני צריכה להבין בה-כול.

 

[Mלכת השלג]

נשמע שנפלתם על נציג לא אמפתי

ואני בטוחה שזה מפיל ומוציא את הרוח מהמפרשים.
תחשבי עליו כעל סוג של קואצ'ר - הוא לא יתבונן בך במבט רך ויאמר לך כמה קשים היו חייך ואיזה יופי את מתמודדת, אלא יניע אותך לעשיה.
אני מכירה היטב מבפנים את החלק שלא רוצה עצות, רק הבנה. אבל הבוץ הכלכלי הוא שלכם, ולכן פעמונים הם בהחלט הכתובת. את ההבנה והאמפתיה את יכולה להשיג פה בפורום(בין ההטפות הרבות, גם שלי) מפעמונים את צריכה התוויה של דרך. וכן, זה אומר לפעמים לספוג עלבונות, ולקחת בחשבון שאת במצב מאד רגיש כרגע שמעצים את תחושת העלבון.
וכן, גם אני לא מבינה כלום בכספים, אבל הפסיכולוגית שלי טוענת שאני צריכה להבין. והיא צודקת. אם המצב הכלכלי משפיע עלי, אני צריכה להתמצא ולדעת לנהל אותו. זה המצב.
מישהי, יש לך את כל הנתונים להתמודד עם זה. את אינטליגנטית, בעלת יכולת למידה ותפיסת מציאות תקינה (אם כי פסימית משהו...) את תתמודדי עם זה כמו גדולה.
מציעה לך לחלוק את המטלות עם בעלך - לתת לו הוראות ברורות לגבי תחום האחריות שלו, אבל כן , האחריות הפיקודית היא כרגע שלך, עד כמה שזה מבאס. (יש לזה גם צדדים טובים..)
ולקראת הפגישה הבאה להכין רשימה של דברים שאת כן יכולה לעשות כדי לצמצם הוצאות.
לדעתי זה יקל על שיתוף הפעולה עם נציג הארגון.
בהצלחה, מישהי, אנחנו מאחורייך

 

[מישהי1632]

תודה, מלכת השלג, כשאני חושבת על מה שהנציג הציע...

נכון על הנייר, אבל איך מיישמים במציאות?
להוציא לאלתר את שתי הבנות הבוגרות מהבית. לומר להן שמעכשיו יפרנסו את עצמן - עבודה, שכר דירה ושכר לימוד כי להוריהן אין כסף. וכן, להודות באשמה שבזבזתי יותר מדי ולא התנהלתי נכון. (ולהודות באשמה שהעזתי לחלות ולהזדקק להוצאות רפואיות...)
הבת שלי חוזרת מדרום אמריקה בעזרת השם בשבוע הבא. מתי אני מפילה עליה פצצה כזאת? האם זו הדרך היחידה? באמת???
וההמשך שהנציג לא הציע, כי נגמר לו הזמן בלצעוק עלינו - להודיע לבן הצעיר שישכח מתוכנית מוסיקה על-איזורית בשנה הבאה (4,000 ש"ח) שכוללת הופעה בהרכבים על במה. להפסיק לו את שיעורי הנגינה (480 ש"ח בחודש).
ועוד הצעה של הנציג - להודיע לבנות שהחברים שלהן לא אוכלים יותר אצלנו. בוודאי לא התקפי הרעב של החבר באמצע הלילה (יש לו חיבה לבשר) והחפלות במטבח.

 

[הקוסמת הורודה2]

אין מה לעשות אין כסף אין הוצאות

הילדים יצטרכו להסתדר צורך הוא אבי ההמצאה. אולי הם יכעסו וירקעו ברגליים אבל פשוט תסגרי את השאלטר שיבכו עד מחר. בסוף הם יסתדרו

 

[Mלכת השלג]

את לא חייבת לקבל את כל ההצעות

אבל כן, צריך לקצץ במשהו. או להתפשר.
במקום לפנות את הבנות מהבית, אפשר לבקש מהן עזרה בהוצאות. נכון, יש בזה משהו משפיל, כי היינו רוצים לפנק את הילדים ולתת להם הכל, כל חיינו. לא לקבל מהם. אבל זה המצב

בשיחה איתן קודם כל, קבלו עליכם אחריות. אנחנו, ההורים, שגינו בהתנהלות כלכלית לאורך שנים. עכשיו המצב קשה מאד ואנחנו מבקשים מכן לקחת חלק. את מבינה שזה חסר הגיון לממן את הסטייקים של החבר של הבת כשיש לכם חובות של שש ספרות. הויתור מכאיב. מאד. אבל הכרחי... כנ"ל לגבי החוג של הבן. עצוב, אבל אי אפשר לוותר על אוכל במקום, נכון?
דרך אגב, פניה לרווחה עשויה להביא איתה הנחות שונות, למשל, בתשלומים לבית הספר. וגם זכאות למלגות שונות(אולי אפילו במימון החוג של הבן?)
חיבוק גדול, מישהי. זו התמודדות מאד לא פשוטה והקיצוץ יהיה מכאיב. אבל אנשים יוצאים ממצבים כאלה, וגם קשים יותר. מכירה אישית כמה מקרים של נושים מפחידים ואיומי כליאה.
בכל המקרים, האנשים המדוברים הצליחו להתניע את חייהם מחדש. וגם את יכולה.

 

[הקוסמת הורודה2]

כן שהחבר יממן סטייקים בעצמו

 

[נעמי טאובר]

התנהלות כספית

שלום לך מישהי1632
יופי שנפגשת עם נציג של "פעמונים" והתחלת תהליך.
כדי שתהליך ההבראה יצליח- מוכרחים לעשות שינויים גם בתודעה, ואולי בעיקר בתודעה. ייתכן שאת רוצה לתת למשפחתך וילדיך את כל מבוקשם בנדיבות, כדי להיות ההיפך ממה שהיה אביך עבורך, ייתכן שקשה לך לסרב לבקשות שלהם, אבל מה שתיארת בהמשך לגבי ההוצאות- בוודאי אינו סביר למשפחה הנתונה בחובות כבדים.
דעי שהתהליך יהיה כרוך בכאבים, כמו ניתוח, אבל שרדת כאבים של ניתוחים והחלמת, ותוכלי לעשות גם את התהליך הזה. חשוב שתשיגי את כל המסמכים הנחוצים, זה מייגע, אבל לא בלתי אפשרי. שימי לב להתנגדויות המתעוררות בך, קבלי אותן בסבלנות כדי לבחון מה הן מספרות על נקודות רגשיות מציקות, אבל בהתנהגות- אל תוותרי לעצמך. תשיגי את המסמכים, אם יכולת להשיג תואר גבוה- תוכלי גם את זה.
את מרגישה לבד במערכה, ואת זה כדאי לשנות. דרך אחת אפשרית ומומלצת מאד, היא לכנס את כל בני המשפחה, כל מי שגר בבית באופן מלא או חלקי (אולי גם החבר של הבת אם הוא גר ואוכל קבוע..) ולהסביר את גודל השבר הכלכלי, ולבקש מהם להציע דרכים בהם יוכלו לעזור ולהשתתף. אפשר להתחיל בהצעה כזו, לאתגר אותם להשתתפות חיובית, להירתמות למשימה משותפת של הבראה.
רק תחשבי על מה את מפנטזת לעשות (להתאבד!!!) אם לא תצליחי לבד לצאת מהחובות... את מוכנה להשאיר את ילדיך בלי אם ולא תהיי מוכנה להציע להם להחלץ לעזרת כל המשפחה??
אם ההצעות שלהם יהיו רק סמליות - יהיה כדאי להמשיך ולעמת אותם עם העובדות ולבקש השתתפות משמעותית בהוצאות מצד הבנות הבוגרות לפחות, והפחתת ההוצאות (כמו פרצי הזלילה של החבר...ובטח עוד דברים).
הבן יכול לעבוד כדי לממן את מחנה המוזיקה, או לבחור לוותר עליו, וכך גם לגבי חוגים. אם הוא בן 14 או יותר ובריא פיזית- הוא יוכל לעבוד בכל עבודה חלקית שמקובלת לבני גילו (שטיפת מכוניות שכנים, הולכת כלבים, גלידריה או פיצריה וכדומה) לכוון להתעוררות לראיית המציאות הכלכלית ולעזרה- זה שיעור שלא יסולא בפז גם לילדים, להתנהלותם העתידית. שיעור שכנראה לא נתנו לך כהלכה, אך כמו בנושאים אחרים- את נותנת לילדיך גם את מה שאת לא קיבלת.

לאף אדם בוגר אין "פריבילגיה" לומר שאינו מבין בהתנהלות כלכלית, כולנו צריכים להתאים את הוצאותינו להכנסותינו. נכון שזה הולך ונהיה קשה בעולם מתוחכם ורווי פיתויים לצרכנות חסרת גבולות, ובכל זאת- זה הכרחי. טוב שיש אפשרות להעזר בארגון כמו פעמונים.
נקודה נוספת היא העלבון שאת חשה. את מזהה את רגישות היתר כחולה לשעבר, כנראה את יודעת כבר לקרוא את רגשותיך טוב יותר, וזה נפלא, אבל אל תסתפקי רק בזה. תנסי גם לקרוא את הזולת ברוח טובה. להניח שיש כוונה טובה לכל זה. חשבי על שמו של הארגון. הכוונה לפעמוני אזהרה. האם תכעסי על אדם שצועק לעברך כדי להזהיר אותך מהר ממשאית שדוהרת לעברך?
חשבי על המצוקה הנוראית שתיארת לנו כשחשבת על ההוצאה לפועל שעלולה להגיע! זו המשאית הדוהרת שפעמונים עוזרים לך להימנע ממנה. את כבר לא לבד במערכה, אבל רק את כנראה תוכלי להוביל לגיוס כל המשפחה לתהליך. חבל שבעלך אינו פעיל ומחויב יותר, אבל ייתכן שגם זה ישתנה מעט אם תצרפו את הילדים ותחושו שאתם משנים כיוון לעבר עתיד טוב יותר.
מאחלת לך להתחבר ברוח טובה למשימה החשובה והרבה הצלחה!!!!

 

[הקוסמת הורודה2]

מישהי גם כשתקצצי בהוצאות יתפנה

לך כסף להשקיע בעוזרת שתעזור לך עם הניקיון או הסירים וכדומה זו השקעה שלדעתי יותר קריטית מהסטייקים של החבר של ביתך

 

[שחר חרישי]

פעמונים הם כן הכתובת. למרות חוסר הנעימות.

מישהי יקרה, אני מאוד מבינה למה הפגישה היתה לך קשה. הן מצד זה שהרגשת שהנציג לא מבין אותך ולא ניתן לגיטימציה למקום שלך, והן מצד הויתורים הממשיים והקשים שהציע שיהיה בהם צורך.
גם אני נאלצת לתמרן (כל החיים ) במציאות כלכלית שסוגרת בפניי אפשרויות רבות, ונקראת ממש מדי יום להכרעות של סדרי עדיפויות שממש לא קל לי להכריע. את במצב טוב משלי מבחינת רמת ההכנסה (כך נראה), אבל זה כנראה לא ממש משנה, כי אני מרגישה שההתמודדות הרגשית עם הקושי הכלכלי היא אותה התמודדות ונובעת מאותו מקום: מהקושי החריף לקבל את הפער בין מה שהייתי מאוד רוצה - ובין מה שהמציאות מאפשרת. ותחושת העוול הקשה שנלווית לזה. כביכול "המציאות הזאת לא הוגנת ולא מגיעה לי, לכן אני לא מוכנה לקבל אותה. ולכן אתנהג כאילו שזו לא המציאות". אני מכירה את הדפוס הזה מעצמי לכן יכולה לכתוב עליו, ונראה לי שאני מזהה את זה גם אצלך. ואם ככה, אולי הקושי נעוץ פחות בדברים הספציפיים שאת נדרשת לוותר עליהם כעת, ויותר בעצם הצורך להתכופף בפני דרישות חיצוניות שהמציאות מציבה בפנייך. כי זה לא הוגן! כי מגיע לך אחרת! כי אם רק אביך היה נוהג אחרת, כמו אב טובה ואכפתי, אם רק אשתו של אביך היתה יותר הוגנת, ואם חמיך היה עוזר יותר (ואולי עוד "אמים") - מצבך היה שונה.
ואני רוצה להגיד לך שאני לגמרי לגמרי מבינה את זה, כי כאמור - גם אני מתמודדת עם אותו דפוס. גם (קצת ) בנוגע לניהול כספי אבל בהחלט לא רק. ומתוך ההתמודדות האישית שלי אני רוצה להגיד לך - שזה כנראה האתגר שלנו. שלי ושלך. קוראים לזה להתבגר. לקבל את המציאות. לקבל את החסר הרב שבמציאות הזו. להסכים לחוות את הכאב שכרוך הזה. ובכל אופן לא להגיע מזה למסקנה ש"אם כך אז כלום לא שווה ובואו נזרוק הכל". או נתאבד.

גם רציתי להגיד לך בקשר לפוסט הקודם שלך, שכתבת בו על תחושת ההשפלה מול סיר הפסטה שקשה לך לסנן וכו' - שכולנו עומדים בפני גבולות יכולתינו, ושכנראה יש משהו משפיל בלהיות בני אדם, באופן כללי. רוח בלתי מוגבלת בתוך גוף מוגבל. את חווה את זה מול סיר של פסטה, ואני חווה את זה מול הקניות שעלי לסחוב למרומי הקומה הרביעית. הדרך הביתה מהסופר לוקחת לי רבע שעה, והדרך בתוך הבניין עם עגלת הקניות הכבידה מדרגה-מדרגה - אותו הזמן בערך. גם את זה אפשר לראות כמשפיל . גם התלות האנושית בדברים כמו אוכל, מים, שינה... ובמחילה - ללכת לשירותים זה לא משפיל? תכלס זה שיא ההשפלה!
אבל זה מי שאנחנו, וזה האתגר שלנו, בני האדם. להכיר במגבלות החומר - בין אם זה הגוף שלנו או המצב הכלכלי שלנו - ובכל זאת ליצור מרחב שהחלק הגבוה שלנו יכול להתבטא בתוכו - גם במסגרת המגבלות האלה.
כשאני מקוממת ביני לבין עצמי על חוסר האפשרויות לממש הרבה מאוד רצונות שיש לי, בגלל המגבלה הכלכלית - אני אומרת לעצמי " זה מה שה' נתן לי, ועם זה עלי לעשות את המירב". ומנסה להתמקד ביש הממשי, לא ברצונות שלא התממשו. הצלחתי לתת לבת שלי חוג מחול אחד אמיתי . בזה אפשר לשמוח . עשיתי ב-100 שקל האלה בחודש שימוש לטובה ויש מזה תוצאה טובה בפועל. אותם 100 שקלים לא הספיקו גם לחוג אומנות וספורט ודרבוקות, והיא לא זוכה לפתח את כשרונותיה בתחומים האלה. אפשר להוסיף לרשימה הזאת עוד מאות ואלפי דברים שמאה השקלים הנ"ל לא יכולים לקנות עבורה, ואין לדבר סוף. אבל לחוג המחול הזה - זה הספיק! איזה יופי! אפשר להתפעל ולהנות מזה.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי ולא חפרתי לך יותר מדי. ומקווה שתמשיכי בתהליך עם פעמונים. אם המתנדב אינו די אמפתי - את תמיד מוזמנת לכתוב כאן ולקבל מאיתנו אמפתיה והבנה מלאה לתחושותייך. אבל את התהליך תעשו איתו.זה חיוני.

בהצלחה! ושבת שלום!

 

[מישהי1631]

תודה לכולכן,

כל-כך מעודד לקרוא את התגובות הארוכות והמושקעות.
הצעה לדברייך, שחר - מכולות שכונתיות מבצעות משלוחים ללא עלות נוספת. אצלנו, אפשר לטלפן ולהזמין, או להשאיר את הקניות אצלם והם סוחבים. נותנים טיפ לשני עובדים והם מביאים את העגלות.

דבר שאצטרך להתמודד איתו יותר ויותר, במסגרת הידוק החגורה הכלכלי, הוא העצמה של תחושת הבדידות. כיוון שאין לי חיי חברה ומשפחה, ואני לא מוזמנת לשום מקום - הדרך הכמעט יחידה לצאת מהבית היא בתשלום - בריכה, חדר כושר, ריקודי עם. (על פעילויות יקרות יותר כמו קונצרטים, אופרה ותיאטרון ויתרתי מזמן). גם קולנוע, שהיה הסחה נהדרת למצב רוח רע, יצטרך לרדת. לדוגמא - יש לי סופ"ש. מעכשיו עד מוצ"ש (ריקודי עם) אין לי שום דבר לעשות. זה ה-מון זמן.

ואני זוכרת את השנים הקודמות, כמה רציתי לנסוע לחו"ל. איך כולם סביבי עלו וירדו ממטוסים, וגם עכשיו. כול לילה הייתי חולמת שאני בחו"ל. רואה נופים שלא ראיתי מעולם. חולמת על דברים שלאחרים הם מובנים מאליהם. הרעיון לראות מעכשיו והלאה את השכונה והדרך לעבודה וזהו - מדכא.

סליחה אם אני חופרת.

 

[אלומת האור]

את יכולה לצפות בסרטים במחשב. זה מה שאני עושה.

 

[Mלכת השלג]

הסחות דעת הן אכן דבר חשוב לסובלים מדיכאון ובדידות

אבל יש המון כאלה בחינם או בזול.
למשל ספרים (מהספריה/להחליף עם מכרים)
טיולים בטבע/ פיקניקים
הליכות עם מוזיקה באוזניות/עם בעלך/הבן/הבת
יש המון פסטיבלים/ אירועים חינמיים/בתשלום סמלי. צריך לעקוב אחרי מודעות/לגגל
ים/כנרת (אפשר גם קמפינג)
סרטים במחשב כמו שאלומה הציעה, יתכן ואפשר לחבר לפטופ לטלביזיה ולצפות במסך גדול יותר
מדי פעם יש סרטים בקולנוע ב10-15 ₪(נקודתי, צריך לעקוב) וכמובן פופקורן ושתיה מהבית

זה בשלוף, בטח יש עוד.

בנוסף - אני לא הולכת למספרה, אני עושה צבע לבד בבית ואפילו עושה קצוות ודירוג עדין לבד.
גם לבנות אני עושה קצוות לבד. רק בעלי והבן הולכים לספר

גם צפרניים אני עושה לבד, כולל נקודות, אבנים, מדבקות ושאר קשקושים. (הכל בשקלים בודדים בביוטי קר) ונהנית מזה הנאה רבה (לפחות עד שיתחילו הלימודים...) וממש לא אכפת לי שבנות אחרות מוציאות 500₪ בחודש על הדברים האלה.
כל ילד הולך רק לחוג אחד. ולא ב-500₪.
בגדים ונעליים רק בסוף עונה ולא מותגים.
אין ארטיקים בבריכה. יש בחנות המפעל של פלדמן בשליש מחיר לפחות. רוב ההורים אצלינו כן קונים לילדיהם, אבל אני מסבירה שאי אפשר ושהם יקבלו בבית. אני לא מרחמת עליהם, אז הם לא מרחמים על עצמם.

את לא חייבת לקבל את העצות שלי, של גולשות אחרות, או של המדריך. אבל זו רוח הדברים. קחי מה שמתאים לך וצאי לדרך. אני מאמינה שאחרי תקופת ההסתגלות לשינויים הלא פשוטים תרגישי פחות אומללה .

 

[אלומת האור]

פתאום נזכרתי שיש בפייסבוק קבוצה

שלומדת יחד כיצד לחיות בחיסכון. משתפים זה את זה בסיכום הוצאות, תומכים, מתייעצים. אני יכולה לברר לך איך קוראים לקבוצה הזאת אם תרצי.

 

[שחר חרישי]

אני מסכימה איתך שכסף יכול למסך ולהסיח את הדעת מתחושות קשות

וכשיש פחות כסף אדם נמצא יותר מול עצמו ומצבו האמיתי. בגלל זה אומרים שקשיים כלכליים הם טריגר לגירושין. אני אישית חושבת שהם לא בהכרח מביאים לגירושין - אלא פשוט חושפים ומעצימים את מה שיש. ואם מה שיש הוא שהקשר לא טוב, הקושי הכלכלי לא יאפשר לכסות את זה בערימה של הסחות דעת נעימות.
אז כן, כמו שמלכת השלג כתבה לך, ישנן לא מעט פעילויות שתוכלי לעשות גם ללא הוצאה כספית ניכרת (לך יש רכב - זה כבר מאפשר לך נגישות להרבה פעילויות שאני וילדיי יכולים רק לחלום עליהן ... ), אבל ייתכן גם שתצטרכי לעמוד קצת יותר מול עצמך, עם קצת פחות אפשרויות בריחה לדברים שהיית רגילה לברוח אליהם. ואולי זה ידרוש קצת יותר אומץ...
ואולי, מצד שני , טמונה בזה גם ברכה...
ואת הרי אדם כל כך יצירתי עם הרבה תחומי עניין, אני בטוחה שאת יכולה למצוא דרכים נעימות לבלות את זמנך גם בלי תלות בפעיולויות בתשלום.

מאחלת לך המון הצלחה, מישהי. וכח לעשות שינוי!

 

[מישהי1631]

שוב תודה לכולכן. אתן מקסימות.

 

[שחר חרישי]

מקסימות מקסימות, אבל מה את לוקחת?

יש משהו מכל מה שכתבנו לך שאת בוחרת לקחת?

משהו שחשבת עליו קצת יותר ויש לך תובנות לגביו?

 

[אלומת האור]

 

[מישהי1632]

אני משתדלת מאד,

להפנים את ההערות שלכן. לנסות להיות אופטימית ולאמץ רעיונות של חיסכון.

 

[שחר חרישי]

"תחשוב טוב - יהיה טוב!"