פאקינג קיובריק.

[ixmix]

פאקינג קיובריק.

איכשהו קיובריק מצליח לגרום לי בכל פעם מחדש להרגיש את התסכול, לחוות את הבלבול, לראות את הרוע, הצד הפחות יפה של יכולת הבחירה. עכשיו בדיוק הסתיים "מטאל ג'אקט", ואני ראיתי ונזכרתי בחוויות שלי כלוחם בשטחים - כפי שקורה לצערי בכל פעם שאני רואה את הסרט הנורא-נפלא הזה, נזכרתי בדילמות שלי (ולעיתים בזוועת חוסר הדילמות שיש לך כשאתה בן 18-19), במפקדים שלי ובחברים המתים שלי, ובכיתי. פאקינג קיובריק, מזכיר בכל פעם מחדש מדוע קולנוע הוא אמנות, ואיך זה שהעולם כל כך מחורבן.

 

[מוּסקט]

לא כוס התה שלי

הסרטים שלו.

 

[עיניים]

אפרופו אמנות

יש כל כך הרבה סרטי קולנוע שהאמנות פורצת מהם, שהצפייה בהם מעוררת בנו את כל החושים, וההנאה - כמעט עילאית. לכן, כחובב אמנות הקולנוע - לא כל כך ברור לי למה אתה מתעקש לצפות שוב ושוב בסרט (אמנותי ככל שיהיה) הגורם לך להיזכר באירועים מעיקים, במראות ובחוויות של תיסכולים ובילבול. זה נשמע קצת מזוכיסטי.

 

[ixmix]

אמנות אינה תמיד בידור כיפי.

לעיתים מטרתה של אמנות היא בידור, לעיתים קולנוע זול של אקשן-פיצוצים נחמד לי לצפיה לא פחת, ולעיתים מטרת הקולנוע, או האמנות, היא לגרום לך לחשוב, להתחבר לרבדים שאינך מחובר אליהם ביום-יום, להעלות רגשות קיימים וליצור להן פרשנויות חדשות. מהמקום הזה, אני נהנה לקרוא ספר שיכול להיות עצוב, להביט בתמונה נוגה, לראות סרט שמעורר בי מחשבות ורגשות נסתרים.

 

[עיניים]

מסכימה עם כל מילה שלך

אך דבריך אינם מסבירים עדיין את התופעה אותה ציינת. מילא לצפות בסרט, להיזכר, להתחבר ולעורר את המחשבות הרדומות. אבל למה כמה פעמים? הרי אתה מספר שזה עושה לך רע, ולא טוב,,,,

 

[n k]

את יוצאת מהנחה שהבכי

והרגשות עושים בהכרח תחושה רעה. באותה מידה, יכולה להיות הרגשה של קתרזיס.

 

[עיניים]

כדאי לשים לב

לדקויות. אם אומר איקסמיקס <ובחרתי להדגיש את הדקויות להן אני מתכוונת>: "ואני ראיתי ונזכרתי בחוויות שלי כלוחם בשטחים - כפי שקורה לצערי בכל פעם שאני רואה את הסרט הנורא-נפלא הזה, נזכרתי בדילמות שלי (ולעיתים בזוועת חוסר הדילמות שיש לך כשאתה בן 18-19), במפקדים שלי ובחברים המתים שלי, ובכיתי." הוא בחר להשתמש במילים: 'לצערי', 'זוועת חוסר הדילמות', 'ובחברים המתים שלי', וקינח במילה 'בכיתי'. מה אתה למד מכך? האם אתה עדיין סבור שהבכי והרגשות עושים לו תחושה טובה?

 

[dana2909]

יש בזה משהו

ככל הנראה ענין של העדפה. אני מעדיפה לצפות באמנות "נעימה" (או איך שלא נקרא לזה), סרטים כיפים, כאלה עם פנטזיות וסיפורי אהבה ולא כאלה שמזכירים לי כמה רע בעולם, בשביל זה אפשר לפתוח טלוויזיה בשעה 8. יש כאלה שמצפים לראות את העולם האמיתי, הפנטזיה מדברת אליהם פחות, מחפשים את "האמת".

 

[עיניים]

דברייך מרמזים לי

שאולי לא הובנתי. ברור שהכל עניין של העדפה, ואיני חולקת על העדפתו של איש, כולל זו של איקסמיקס. התהייה שהעליתי היתה קשורה בתופעה של צפייה חוזרת ונשנית בסרט, שהצד האומנותי שבו אמנם עונה על העדפותיו, אך הצפייה בו גורמת לו תחושות קשות הקשורות בעברו. זה ממש כמו להתעורר מחלום ביעותים, ולחזור לחלום את אותו חלום שוב ושוב - מרצון.

 

[De-Panther]

אולי זה עניין של לזכור ולא לשכוח

 

[ixmix]

גם, אך לא רק.

מצד אחד יש הענין יש לזכור ולא לשכוח, וקל מאד לשכוח. אבל זה עמוק יותר - ביום יום אני לא נתקל ברגשות האלה, ואני לא מחפש אותם - מדובר בסך הכל בתחושות שאינן נעימות. מצד שני - הרגשות הללו הם חלק ממי שאני, כולל חוויות העבר הלא פתורות, כולל הבכי, כולל קתרזיס שהוא חלקי בלבד. אני חושב שטוב לי גם עם המקומות האלה, טוב לי לדעת שהם חלק ממה שעיצב ומעצב אותי, בריא לי להיזכר במי שאני ואיך הגעתי לשם (בריא מאד גם כאיש חינוך, לאור מתקפות ההטפה הצה"ליות שאני סופג השנה שוב ושוב, יועץ בשכבת י"ב גדולה). האם זה מסביר טוב יותר?

 

[2 אוניות בלילה]

רק אני רואה סקובי דו,לנקות את הראש?

 

[עיניים]

בהחלט מסביר

ואני חייבת להודות שחשבתי על כך די לעומק, והגעתי למסקנה שהגורם העיקרי המושך אותך, כנראה, לצפות בסרט המחזיר אותך לתקופה לא נעימה בחייך - זה אחד הדברים בהם נגעת בתשובתך: ישנם כנראה דברים <או חוויות, כדבריך> שאינם פתורים עדיין, ואתה מחפש באמצעות הסרט המחזיר אותך לתקופה ההיא - לחוות את אותם רגעים, ואולי גם למצוא תשובות. ככה חשבתי לי.