פאקוס!

[שירה בלטר]

פאקוס!

לא מסוגלת. לא מסוגלת להציב יעדים סטאנדרטיים- חייבת לפתוח את הראש להכל. ועכשיו. לקרוא בשיא הרצינות (ולסכם, כמובן.) כל דבר, להפוך כל חיבור (מטומטם) לתזה, כל עבודה בתנ"ך לשיר מחורז, כל Essay באנגלית למסה. להתייחס לכל נושא מאלף ושתיים זוויות, להגיע ל"אובייקטיביות" שמפוררת כל רסיס אנושי, לפגוע בעצמי- ומרוב אחריוֹיוֹת- לשכוח מהדברים הבסיסיים, לנתח כל זיז מציאות. די!!! למה לא מספיק לי? ונכון- יש בי מי שגם רוצה להשאר שם- עם המיליון ואחת רעיונות שמתים להתחבר לאיזה מישהו רוצה- לאיזו אני שתתן להם חיים. אבל כנראה שהם מחבבים יותר את עצמם- מאשר אותי.

 

[shellyland]

שאלה מצויינת

למה באמת לא מספיק לך? מי עומדת לך שם, בתוך הראש, דוקרת אותך עם קלשון קטן ואומרת "בירה, עוד! בירה, עוד!" למי את מנסה להוכיח ומה בדיוק? ולמה את לא יכולה להשאר פשוט עם מה שאת, בלי לנסות להוכיח כלום? (סליחה שאין לי משהו יותר חם או מחבק לומר, את יודעת שאני אוהבת אותך ומחבקת אותך בלי שום קשר לתגובה שלי כאן)

 

[שירה בלטר]

למען האמת-

נראה לי שהראשונה שעמדה/העמדתי אותה שם הייתה אחותי (גדולה ממני ב-11 שנים). היא לימדה אותי לא מעט מוסיקה, גירתה את הראש לכל מיני כיוונים והייתה מעין אמא/ מודל. זכורים לי לילות בהם הייתי עושה-את-עצמי מרגישה לא טוב- רק כדי לראות שאכפת לה. כמו כן- אני זוכרת שכשטסנו ללונדון ופריז לבד פתאום ככה באמצע הליכה ברחוב התחלתי לבכות- מפחד שתעזוב אותי/ יקרה לה משהו. נראה היה לי כאילו היא כל מה שיקר לי בעולם. משלב די מוקדם התרגלתי לעשות-בשביל-מישהו. החסות שקיבלתי פרנסה את חוסר הבטחון בכל מיני מקומות ופטרה אותי במידה מסויימת מלמצוא את מקומי שלי. לא ברור לי על מה התחושה הזו מבוססת, כי קשה לי לומר שהיה חסר לי משהו, (מעבר לכך- אכעס על עצמי מאד אם אומר דבר כזה) אבל הדבר שעולה לי הכי חזק מכל העניין הוא החוסר באהבה שאינה תלויה בדבר- כדי לזכות בחיק- צריך להוכיח. הגנה קלה, לפני סיום: אני סקרנית מאד, מתעניינת ואוהבת ללמוד מטבעי- ומה שתואר למעלה מהווה רסן נורא לכל היצירה התרה אחר מפלט מחובת הוכחה.

 

[freedom rider]

למה?

כי את נועדת לגדולות.

 

[גנגי]

אחחח... צרות של אינטלקטואלים...

תעשי ניתוח להקטנת איי-קיו.

 

[shellyland]

היתכן שאתם לא מבחינים בכך

שהשאלה של בירה מגיעה ממצוקה אמיתית ולא מפלצנות אינטלקטואלית? זה שהיא גאון ונועדה לגדולות זה עניין אחד, אבל לא זה מה שהיא אומרת. לא זה מה שמפריע לה. בירה, שאני אסביר או את?

 

[shellyland]

אני רוצה לחדד

שימו לב לשורה: לפגוע בעצמי- ומרוב אחריוֹיוֹת- לשכוח מהדברים הבסיסיים.

 

[שירה בלטר]

../images/Emo45.gif

ו

לכל מי שהגיב. אני היום בריצות כל היום אז רק בערב-לילה אוכל להתפנות כדי לכתוב תגובה ראוייה. תחכו לי?

 

[dana2909]

קודם לוקחים נשימה עמוקה

ומורידים את סף הלחץ. ואם הוא לא רוצה, מכריחים אותו לרדת. עושים ניקוי ראש מוחלט. ואז לוקחים פרה פרה, ומנסים לבצע את המשימה, ואם זה לא הולך, דוחים לאחרי הנושא הבא. לפעמים אנחנו נתקעים בדרך ללא מוצא וצריכים ללכת קצת ברוורס כדי לראות את הדרך הנכונה שלנו. מקווה שעזרתי.

 

[שירה בלטר]

../images/Emo110.gif../images/Emo51.gif

...למרות שזה קצת יותר בפנוכי ולא די בפתרון "שטחי". מה שאמרת נכון- אך חייב להיות מלווה בתהליך פנימי מקביל. (לא די להאבק ב"תסמינים")

 

[אפי היקרה]

פרפקציוניזם

היא דווקא תכונה שלא מוכרת לי בכלל, אבל הכרתי רבים שכאלה, ולכולם באמת היה איזהשהו חוסר שביעות רצון תמידית ממה שהם עושים, ממה שיכלו לעשות, וממה שלעולם לא יספיקו. נדמה לי, מהכרותי הקצרה עם הבירה, שאת דווקא לא מהסוג שמנסה להוכיח שהוא יכול לעשות הכל והכי טוב, אלא שזה באמת משהו אינהרנטי שכזה, לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. אני מניחה שזה משהו מהבית (האם אחותך וגם הורייך מהווים איזשהו מודל שאת מרגישה שאת צריכה להוכיח שאת עומדת בסטנדרטים?). בסופו של דבר את תישברי יום אחד, ואולי תלמדי לחפף פה ושם. את בעצמך יודעת שזה עשוי להיות די מהנה, כך שלנסות את זה מדי פעם, אפילו בכוח, יכול להיות שיעור מעניין לעתיד. את תמיד יכולה להסתכל על זה מהצד השני: יש כאלה שלא משנה כמה שיתאמצו, שתי דקות שלך תמיד יהיו יותר טובות מכל שעתיים מאמץ שלהם. בסך הכל את צריכה להתאמץ פחות ולהתקבע באמצע העקומה. (וכשחושבים על זה, למה לך?...). נדמה לי שכשתחליטי באילו תחומים כדאי להשקיע ובאילו באמת שאין טעם, כל הלחץ הזה קצת יירד. שווה לנסות, לא?

 

[שירה בלטר]

../images/Emo45.gif../images/Emo51.gif

אגב- ביום רביעי החלטתי להפסיק לנגן ורק לכתוב מוסיקה, עד סוף השנה הזו. (האחר-כך וגם העכשיו-כך נתונים לשינויים) אני מקווה שזה ייתן לי את אורך הרוח לו אני כה זקוקה.