פאנקפיק חדש
שלום לכולם
אני חדשה פה בפורום, בת 13
רציתי לשתף אתכם בהתחלת סיפור חדש שכתבתי על דמדומים
תהנו!!
התהלוכה הייתה איטית, היער מקיף אותנו מסביב, האפלה של פורקס חודרת לתוכי, וכואב לי, כואב לי מאוד.
השנה 2112 ואנחנו כאן, מול הבית הגדול, המפואר, ונדמה שרק אתמול הייתי פה בפעם הראשונה. אדוארד מביט בי- ואני בו, מבטו ננעץ עמוק בעיני, ושנינו מדברים בלי מילים. הרבה השתנה מאז שהיינו כאן לאחרונה, קשה להאמין שעברו רק 100 שנה.. יד מונחת על כתפי, ומחשבותיה של רנסמיי נחלקות איתי. היא שואלת אותי אם הפעם בסיפור הכיסוי שלנו היא תוכל להיות אחותי. היא תמיד מצליחה להצחיק אותי, גם כשאני ממש לא במצב הרוח המתאים, אין ספק שאת זה היא ירשה מאדוארד. "כן בטח נסי ". אדוארד צחק לידי וליטף את לחיי. הוא היה כל כך מתחשב בימים האחרונים, בהתחשב בעובדה שאני התנהגתי כמו גופה מהלכת. לא רציתי לחזור אחרי שצ'רלי נפטר, זאת הסיבה היחידה שלא באנו קודם.. היה לי קל לחזור לפורקס. פורקס של שנת 2112 לא הייתה דומה בכלל לעיירה שאני הכרתי, אף אחד לא נשאר.
"בלה בואי, ניכנס" קולו החרישי של אדוארד הגיע אליי מרחוק, כאילו שהיה קילומטרים ממני.
פעם אחרונה שהיינו כאן, היינו אריה וטלה- היום אנחנו כבר שני אריות, שווים זה לזו. לנצח, הוא שלי ואני שלו.
נתתי לו את ידי והתחלנו לצעוד לעבר הבית, בקצב אנושי. כשנכנסנו, הרגשתי הכי בבית בעולם. כאילו שזה המקום שבו אני צריכה להיות, בוודאות. התחלנו לפרוק, אד ואני החלטנו שהפעם נגור עם כל המשפחה בבית.
רנסמיי וג'ייקוב יגורו קצת בבקתה אצלנו, וזה יהיה טוב, נקווה.
היא תמיד תהיה הילדה הקטנה שלי, למרות שתקופת הילדות שלה ארכה רק שנתיים, מעין ילדות מקופחת, אבל אני לא חושבת שזה משנה לה, היא נראית מאושרת. ולי- זה כל מה שחשוב.
מאה השנים האחרונות עברו לאט לאט. אחרי הקרב עם הוולטורי וההשפלה הפומבית שנעשתה להם, לא שמענו מהם שוב. העניין הזה הרגיע אותי, אבל בנקודה קטנה בראש הדהדה לי כל הזמן ההבטחה של חברינו הרומנים שהם לא יסלחו. שהם יחזרו לנקום.
רנסמיי גדלה במהירות הולכת וגוברת וביום הולדתה השישי היא כבר נראתה כבת עשרים בערך, בגילי. הילדות שלה היתה קצרצרה אומנם, אבל יש לה את הנצח לבלות עם גייקוב ואני ואדוארד מאושרים על כך- הוא שם בשבילה לנצח.
30 שנה לאחר מכן צ'רלי נפטר. הוא הזדקן לו לאט לאט, בעוד שאני ואדוארד נשארנו בפריחתנו, צעירים ורעננים כתמיד. הוא כבר הבין את העניין וקיבל את העובדה הזאת, אבל עדיין לראות את האבא שלי, השוטר הקשוח והרגיש שדומה לי כל כך, מצטמק לאט לאט בעוד שאני מסתכלת עליו מלמעלה, היה לא נעים במיוחד. ואז באחד מהימים האפרוריים והפשוטים של פורקס הוא נפטר. היה לי צר על אבא שלי, שאפילו לא ידע כמה פעמים סיכנתי את חייו במהלך שהותי אצלו. אבל הודתי לו על הכל-הרי הוא היה הגורם לכך שהגעתי לכאן, השמיים כיוונו אותי אליו ואת אדוארד אלי, והוא קיבל זאת לאט לאט בדרכו שלו.
. התרגלנו במהירות לבית הישן-חדש. הכל היה כל כך אחר באוויר של פורקס 2112. בני האדם היו אחרים, וזה השפיע גם לטובתנו. אם בעבר חשבנו שככל שתתקדם הטכנולוגיה יהיה להם דרכים נוספות לחשוף אותנו, זו היתה טעות. הם התקדמו וביחד איתם כל הסקרנות והעניין האנושי הישן. כרגע הם מרוכזים בעצמם ובשאיפות שלהם. בעולם ממחושב ובודד העל-טבעי כבר לא מעניין אף אחד. וטוב לי עם זה.
כדאי הלמשיך?
שלום לכולם
אני חדשה פה בפורום, בת 13
רציתי לשתף אתכם בהתחלת סיפור חדש שכתבתי על דמדומים
תהנו!!
התהלוכה הייתה איטית, היער מקיף אותנו מסביב, האפלה של פורקס חודרת לתוכי, וכואב לי, כואב לי מאוד.
השנה 2112 ואנחנו כאן, מול הבית הגדול, המפואר, ונדמה שרק אתמול הייתי פה בפעם הראשונה. אדוארד מביט בי- ואני בו, מבטו ננעץ עמוק בעיני, ושנינו מדברים בלי מילים. הרבה השתנה מאז שהיינו כאן לאחרונה, קשה להאמין שעברו רק 100 שנה.. יד מונחת על כתפי, ומחשבותיה של רנסמיי נחלקות איתי. היא שואלת אותי אם הפעם בסיפור הכיסוי שלנו היא תוכל להיות אחותי. היא תמיד מצליחה להצחיק אותי, גם כשאני ממש לא במצב הרוח המתאים, אין ספק שאת זה היא ירשה מאדוארד. "כן בטח נסי ". אדוארד צחק לידי וליטף את לחיי. הוא היה כל כך מתחשב בימים האחרונים, בהתחשב בעובדה שאני התנהגתי כמו גופה מהלכת. לא רציתי לחזור אחרי שצ'רלי נפטר, זאת הסיבה היחידה שלא באנו קודם.. היה לי קל לחזור לפורקס. פורקס של שנת 2112 לא הייתה דומה בכלל לעיירה שאני הכרתי, אף אחד לא נשאר.
"בלה בואי, ניכנס" קולו החרישי של אדוארד הגיע אליי מרחוק, כאילו שהיה קילומטרים ממני.
פעם אחרונה שהיינו כאן, היינו אריה וטלה- היום אנחנו כבר שני אריות, שווים זה לזו. לנצח, הוא שלי ואני שלו.
נתתי לו את ידי והתחלנו לצעוד לעבר הבית, בקצב אנושי. כשנכנסנו, הרגשתי הכי בבית בעולם. כאילו שזה המקום שבו אני צריכה להיות, בוודאות. התחלנו לפרוק, אד ואני החלטנו שהפעם נגור עם כל המשפחה בבית.
רנסמיי וג'ייקוב יגורו קצת בבקתה אצלנו, וזה יהיה טוב, נקווה.
היא תמיד תהיה הילדה הקטנה שלי, למרות שתקופת הילדות שלה ארכה רק שנתיים, מעין ילדות מקופחת, אבל אני לא חושבת שזה משנה לה, היא נראית מאושרת. ולי- זה כל מה שחשוב.
מאה השנים האחרונות עברו לאט לאט. אחרי הקרב עם הוולטורי וההשפלה הפומבית שנעשתה להם, לא שמענו מהם שוב. העניין הזה הרגיע אותי, אבל בנקודה קטנה בראש הדהדה לי כל הזמן ההבטחה של חברינו הרומנים שהם לא יסלחו. שהם יחזרו לנקום.
רנסמיי גדלה במהירות הולכת וגוברת וביום הולדתה השישי היא כבר נראתה כבת עשרים בערך, בגילי. הילדות שלה היתה קצרצרה אומנם, אבל יש לה את הנצח לבלות עם גייקוב ואני ואדוארד מאושרים על כך- הוא שם בשבילה לנצח.
30 שנה לאחר מכן צ'רלי נפטר. הוא הזדקן לו לאט לאט, בעוד שאני ואדוארד נשארנו בפריחתנו, צעירים ורעננים כתמיד. הוא כבר הבין את העניין וקיבל את העובדה הזאת, אבל עדיין לראות את האבא שלי, השוטר הקשוח והרגיש שדומה לי כל כך, מצטמק לאט לאט בעוד שאני מסתכלת עליו מלמעלה, היה לא נעים במיוחד. ואז באחד מהימים האפרוריים והפשוטים של פורקס הוא נפטר. היה לי צר על אבא שלי, שאפילו לא ידע כמה פעמים סיכנתי את חייו במהלך שהותי אצלו. אבל הודתי לו על הכל-הרי הוא היה הגורם לכך שהגעתי לכאן, השמיים כיוונו אותי אליו ואת אדוארד אלי, והוא קיבל זאת לאט לאט בדרכו שלו.
. התרגלנו במהירות לבית הישן-חדש. הכל היה כל כך אחר באוויר של פורקס 2112. בני האדם היו אחרים, וזה השפיע גם לטובתנו. אם בעבר חשבנו שככל שתתקדם הטכנולוגיה יהיה להם דרכים נוספות לחשוף אותנו, זו היתה טעות. הם התקדמו וביחד איתם כל הסקרנות והעניין האנושי הישן. כרגע הם מרוכזים בעצמם ובשאיפות שלהם. בעולם ממחושב ובודד העל-טבעי כבר לא מעניין אף אחד. וטוב לי עם זה.
כדאי הלמשיך?
