פאני ואלכסנדר
אינגמר ברגמן הוא באמת פרה קדושה, וזה הסרט הראשון שלו שאני רואה ולטעמי; מרשים ויזואלית, והמשחק מדויק, אבל מדובר בסרט רשלני ולא מובן.
הסרט רשלני בהשתלשלות האירועים, ממצב אחד לאחר, לסרט יש מבנה של מהפך: הוא מציג איך דמות האמא, מאהבה מוחלטת לבישוף - לאט, לאט, ובזהירות - מגיעה למצב של בוז כלפיו, ושל שנאה. ואיך חיי המשפחה בחיק האב החורג הופך אותה מכזאת מאושרת, שלווה למשועבדת, מדוכאת. פון טרייר הוא אמן אמיתי בקטע הזה. בסרט דוגוויל למשל, אפשר לראות איך העיירה, שבנקודה א' הייתה סבבה לגמרי, הופכת בנקודה ב' לשלטון רודני ואפל על גבי הדמות הראשית. המהפך הזה מתרחש בכזה תחכום ואלגנטיות, שפשוט אין בסרט הזה של אינגמר ברגמן.
האם, בסצינה אחת מאוהבת בבישוף, ואז בום בסצינה הבאה היא בוכה לאמא שלה על כך שהיא כלואה ושהיא רוצה להרוג אותה. סיפורי המסגרת נעים בין המיותר לבין הלא ממומש. אני מניח שלא מעט סצינות ירדו בעריכה, ואם לא זה הופך את מלאכת המחשבה של הסרט לאפילו פחות מרשימה. גם מצאתי את כל הסיפור של רוחות הרפאים והכשפים לחסר טעם לגמרי. בלי קשר לזה שזה דאוס אקס מכינה (ויש שיגידו שלא כי זה מוטיב חוזר עוד מתחילת הסרט). סבבה, הדמויות מהוות משמעויות סימבוליות עמוקות על עולם האומנות והמוסר, התיאולוגיה והמשפחה, אבל לא בוחנים משמעות של סרט על פי הסאבטקסט שלו, אלא כמה טוב הוא מצליח להעביר אותו באמת אל הצופים, שכן אז אומנות הקולנוע תהיה חסרת תועלת ועדיף פשוט לכתוב מסה אקדימאית. ואני חושב שפה, הסרט הזה כשל.
אינגמר ברגמן הוא באמת פרה קדושה, וזה הסרט הראשון שלו שאני רואה ולטעמי; מרשים ויזואלית, והמשחק מדויק, אבל מדובר בסרט רשלני ולא מובן.
הסרט רשלני בהשתלשלות האירועים, ממצב אחד לאחר, לסרט יש מבנה של מהפך: הוא מציג איך דמות האמא, מאהבה מוחלטת לבישוף - לאט, לאט, ובזהירות - מגיעה למצב של בוז כלפיו, ושל שנאה. ואיך חיי המשפחה בחיק האב החורג הופך אותה מכזאת מאושרת, שלווה למשועבדת, מדוכאת. פון טרייר הוא אמן אמיתי בקטע הזה. בסרט דוגוויל למשל, אפשר לראות איך העיירה, שבנקודה א' הייתה סבבה לגמרי, הופכת בנקודה ב' לשלטון רודני ואפל על גבי הדמות הראשית. המהפך הזה מתרחש בכזה תחכום ואלגנטיות, שפשוט אין בסרט הזה של אינגמר ברגמן.
האם, בסצינה אחת מאוהבת בבישוף, ואז בום בסצינה הבאה היא בוכה לאמא שלה על כך שהיא כלואה ושהיא רוצה להרוג אותה. סיפורי המסגרת נעים בין המיותר לבין הלא ממומש. אני מניח שלא מעט סצינות ירדו בעריכה, ואם לא זה הופך את מלאכת המחשבה של הסרט לאפילו פחות מרשימה. גם מצאתי את כל הסיפור של רוחות הרפאים והכשפים לחסר טעם לגמרי. בלי קשר לזה שזה דאוס אקס מכינה (ויש שיגידו שלא כי זה מוטיב חוזר עוד מתחילת הסרט). סבבה, הדמויות מהוות משמעויות סימבוליות עמוקות על עולם האומנות והמוסר, התיאולוגיה והמשפחה, אבל לא בוחנים משמעות של סרט על פי הסאבטקסט שלו, אלא כמה טוב הוא מצליח להעביר אותו באמת אל הצופים, שכן אז אומנות הקולנוע תהיה חסרת תועלת ועדיף פשוט לכתוב מסה אקדימאית. ואני חושב שפה, הסרט הזה כשל.