עשיתי זאת שוב...

[לקשמי]

עשיתי זאת שוב...

שוב שמתי את העבודה לפני הבריאות. כאמור אני עובדת היום בעיתון מקומי בתל אביב. כחלק מהעבודה לפעמים מתקשרים אליי כתבים שמכתיבים לי ידיעות דרך הטלפון ואני תוך כדי כך צריכה להקליד. באותו מקום אין אוזניה כזאת כמו שיש בהרבה מקומות אחרים כך שלמעשה אני צריכה להקליד כך שאני מחזיקה את השפופרת בין האוזן לכתף ותוך כדי כך צריכה גם להקליד. בהתחלה לא הסכמתי לזה כי עדיין יש לי בעיה עם היד, הכתף והצוואר, וכתבתי בכתב יד ואחר כך הקלדתי ישר למחשב. אבל בעקבות צעקות שצעקו עליי בגלל זה בסופו של דבר נכנעתי. ניסיתי להרגיע את עצמי בזה שזה לא קורה לעיתים קרובות (זה שאני צריכה להקליד בצורה הזאת, זה קורה בערך אחת לשבוע ולמשך משהו כמו חצי שעה) ושזה לא נורא אבל... אתמול במהלך המשמרת הקלדתי בצורה כזאת במשך חצי שעה שזה המון בהתחשב במצבי. והתוצאה: היום אני סובלת מכאבים בצוואר וביד יותר ממה שסבלתי עד היום גם מאז שהתחילה הבעיה. אני מעבירה את היום בכאבים חזקים ומדי פעם מורחת משחה שכבר הרבה זמן לא השתמשתי בה אבל היום כבר הרגשתי צורך לחזור ולהשתמש בה. ברור לי שאסור לי להמשיך ככה. מצד אחד אני אומרת שאני מעדיפה שיפטרו אותי מאשר להרוס לעצמי את הבריאות אבל מצד שני אין לי הרבה אופציות אחרות. אני בטוחה שיש פתרון. למצוא את הפתרון זה כבר סיפור אחר...

 

[יאזמין]

הי, את לא יכולה לבקש מהבוסים

שיקנו טלפון עם אפשרות לרמקול (חיצוני)? אולי תבקשי שיתקשרו אלייך לפלאפון ותקני אוזניה, וכך גם לא תסבלי מהקרינה של הפלאפון? יסמין.

 

[לקשמי]

אכן...

זה מה שאני הולכת לעשות כבר מחר, לבקש שיביאו אוזניה או משהו כזה. אני מתארת לעצמי שייקח זמן עד שיביאו אותה אז עד שזה יקרה אני אכתוב בכתב יד ואז אקליד משם גם אם זה לא ימצא חן בעיני אנשים, הבריאות שלי יותר חשובה.

 

[יאזמין]

יופי, כל הכבוד לך! ../images/Emo13.gif

זה גם שיעור בשבילך לעמוד על שלך, להתאמן בזה, ולהצליח. יסמין.

 

[לקשמי]

צעד ראשון

אני נמצאת עכשיו בעבודה (אחרי שאסיים לכתוב את ההודעה הזאת אסגור את המשמרת ואלך הביתה). היום עשיתי צעד ראשון להחלטה שלי: מכיוון שזה מוצ"ש, הבוס האחראי לא נמצא אבל היו כמה ידיעות שהכתיבו לי דרך הטלפון והפעם, עשיתי כפי שהחלטתי, כלומר כתבתי בכתב יד ואחר כך העברתי למחשב. כצפוי, היו כמה אנשים שזה לא מצא חן בעיניהם אבל הסברתי להם בסבלנות שאני לא מוכנה לעשות משהו על חשבון הבריאות שלי והפעם הם קיבלו את זה יותר בהבנה מאשר בפעמים הקודמות. הצעד הבא יהיה כאמור מחר, כשאבקש מהאחראי שיביא אוזניה לטלפון.

 

[אמירדרור]

הזדמנות

הי לקשמי ערב טוב, תודה על השיתוף רציתי לשאול שתי שאלות א. כיצד הרגשת באותו רגע, עד כמה שאת יכולה לשחזר, שהתחלת לכתוב במקום להקליד. ב. באותה שיחה עם כמה אנשים שזה לא מצא חן בעיניהם, מה היתה עמדתך הרגשית. הסברת בסבלנות מתוך מה בדיוק ? נחישות ? הגנתיות ? חברות ? זאת העצירה להתבוננות שהופכת קושי להזדמנות צמיחה המשך טוב, אמיר

 

[לקשמי]

שלום אמיר

אז ככה: כשהתחלתי לכתוב במקום להקליד אז... פשוט עשיתי את זה, לא היה שם רגש כזה או אחר. אולי בגלל שכבר בהתחלה עשיתי את זה (לפני שהתחילו לצעוק עליי בגלל זה) אז לחזור לאותו דפוס נראה לי מובן מאליו. כלומר היה ברור שאני לא יכולה לנהוג אחרת. ואולי מכיוון שזה היה כל כך ברור, לא היה לי צורך להסביר את עצמי מתוך הגנתיות. הייתי בטוחה במה שאני עושה כך שלא היה לי צורך להתגונן. יכול להיות שהסברתי מתוך תקיפות (אבל כמובן שלא בתוקפנות). פשוט כששאלו אותי למה אני לא כותבת ישר במחשב אמרתי להם שהצוואר שלי היה תפוס במשך יומיים ואני לא רוצה שזה יחזור שוב. אמרתי את זה כדבר מובן מאליו.

 

[אמירדרור]

המשך

זה שפשוט עשית את זה לא אומר שלא היתה שם חוויה רגשית. ומכיוון שאת עסוקה בשאלות הללו של לדאוג לעצמך ושל פרנסה יתכן ששווה לך להקדיש תשומת לב מיוחדת לאותו רגע, יתכן שבמאמץ שיחזור הרגש יביא תובנות. זה שנעת אל תוך ברירה מוכרת אינו אומר שהיה שם דפוס ואינו אומר שאין שם הרגשה. משהו רגשי יש שם. המשך פורה אמיר

 

[לקשמי]

נסיון לשחזר...

אז ככה: כשאותה בחורה שענתה לטלפון, אמרה לי להתקשר ל... (אחד הכתבים) כי הוא רוצה להכתיב לי ידיעה, אז עוד לפני שהתקשרתי אליו הכנתי את הדפים עם העט. הרגשה באותו רגע? הרגשה של נחישות ובטחון שזה מה שאני צריכה והולכת לעשות. במהלך ההכתבה, כשראיתי שהידיעה היא מאוד ארוכה שמחתי על ההחלטה. על כך שהחלטתי להקשיב לגוף ולא להכאיב לו עוד יותר. במהלך ההכתבה הכתב עצר ושאל אותי אם אני כותבת או מקלידה למחשב ואמרתי לו שאני כותבת. אני מנסה לשחזר מה הרגשתי באותו רגע, יכול להיות שהיה איזשהו פחד אבל אם אני כל כך מתאמצת להזכר, כנראה שגם אם היה פחד כלשהו מהתגובה שלו, הפחד הזה היה מזערי. אחר כך הוא המשיך להכתיב, אני המשכתי לכתוב ואני חושבת שבסך הכל שמחתי על כך שעמדתי בהחלטה שלי גם אם לשמחה הזאת נוסף איזשהו פחד מהתגובות של האנשים והתוצאות שיבואו בעקבות זאת.

 

[אמירדרור]

התבוננות נוספת

"במהלך ההכתבה הכתב עצר ושאל אותי אם אני כותבת או מקלידה למחשב ואמרתי לו שאני כותבת. אני מנסה לשחזר מה הרגשתי באותו רגע," זאת אומרת שהיתה שם איזו שהיא רגישות, נקודה שמכילה עוד אינפורמציה. אינפורמציה שלא תצא פשוט, ברור ובאותיות גדולות. "יכול להיות שהיה איזשהו פחד אבל אם אני כל כך מתאמצת להזכר, כנראה שגם אם היה פחד כלשהו מהתגובה שלו, הפחד הזה היה מזערי." את יודעת לזהות את קצה החוט - פחד - מסוים את אומרת, "מזערי". תכונתו של הפחד שהוא לא בהכרח מביא את עצמו ברור וכל עוד הוא נשאר שם חסוי, נסתר, אולי אפילו אפל, יש לו כוח. הוא טעון באנרגיה שלילית. יתכן שאת אינך עדיין מוכנה לראות אותו ויכול להיות שכן - איך תדעי ? רק אם תמשיכי להישאר שם ולנסות להציע לו לעלות ולומר את דברו. בכך שהקטנת אותו מיהרת לסגור את העניין ויתכן שמנעת מעצמך את אותה הזדמנות להכיר יותר לעומק מה הוא כולל, איזה חלקים שונים ונוספים מצויים בו. זאת עבודת ההתבוננות והיא שזו שיוצרת את ההזדמנות לפרוק את המטען האנרגטי שיתכן וההכחשה יוצרת. "אחר כך הוא המשיך להכתיב, אני המשכתי לכתוב ואני חושבת שבסך הכל שמחתי על כך שעמדתי בהחלטה שלי גם אם לשמחה הזאת נוסף איזשהו פחד מהתגובות של האנשים" החזרה לפחד כאן אומרת שעדיין נשאר שם גחל שעובד. מה בדיוק עובד שם ? מה יכולות תגובות לחולל לך ? מה שם מונע הפחד ? זאת העבודה, זה הבירור. מקווה שהייתי לעזר יום טוב, אמיר

 

[לקשמי]

הפחד

כזכור, לפני כמה חודשים עזבתי את העבודה בבית משפט. למרות שעבדתי שם קרוב ל-3 שנים, במשך כל התקופה הזאת לא ידעתי איך להסתדר עם הרשמיות שבית המשפט מאופיין בה, השופטים שיש להם סמכות עליונה, או ככה לפחות נהוג להתייחס אליהם. במשך כל השנים האלה היה לי פחד מהסמכות שלהם, פחד שיותר נבע מחוסר ידיעה, איך אני אמורה להתנהג איתם, האם זה בסדר למשל לדבר עם השופטת שאני עובדת איתה כמו עם חברה, או איך אני אמורה לפנות אליה. בגלל זה ההתנהגות שלי תמיד היתה שם הססנית משהו והעובדה שעבדתי שם תקופה ארוכה, גרמה להתנהגות הזאת להשתרש בי בכל מקום אחר. במקומות העבודה האחרונים שעבדתי בהם אחרי שעזבתי את הבית משפט, כבר הרגשתי יותר נוח עם המעסיקים. לא הרגשתי שהם יותר מדי "מעליי", נכון שהיתה להם סמכות אבל לא כמו הסמכות של השופטים. אז כבר הרגשתי יותר נוח לדבר איתם בחופשיות ובאופן כללי זה ככה גם עכשיו, בעבודה הנוכחית. אבל שוב, יכול להיות שבכל זאת משהו בהתנהגות ההססנית שהיתה אפיינית לי בבית משפט, נשאר אצלי, הפך למין הרגל. הפחד מהסמכות, הוא שהפך למין הרגל כזה ומהרגל קשה להשתחרר. (אם כי אני יודעת שזה אפשרי). במקרה הזה, של ההכתבות וכו', האנשים שאני פוחדת מהתגובות שלהם הם אפילו לא בוסים שלי, אבל כנראה הפחד בא לידי ביטוי גם כשאני נמצאת בתקשורת איתם, כפי שתיארתי. (ההכתבות). תודה על הנקודות למחשבה.

 

[העקרב המפנק]

בריאות בראש../images/Emo39.gif

בריאות זה מה שאנחנו חיבים לדאוג לעצמנו שום עיתון לא יעשה לך מצבה משיש או זה זהב או חומר אחר רק את תממני את מצבתך לכן לקשמי הבריאות קודמת לכול.

לא בעיה לכתוב מילים כנ"ל הבעיה שלנו לממש אותם כי אנו עומדים בין לעבוד או לחפש עבודה גם אני אומר לעצמי מחר אני לא ........... כי זה מזיק לי בערב. לצערי אני נותן עדיפות לעבודה ולא לבריאות וחבל לי מאוד מאוד. אני מאוד מקווה לשנות הרגלים

 

[לקשמי]

כשהנזק הוא מיידי

הרבה יותר קל לשים את הבריאות לפני העבודה. למשל, במקרה שלי, התנהגתי כפי שהתנהגתי ומיד אחר כך, במשך יומיים כאבו לי מאוד הצוואר והיד. ואז זה ברור שאני לא אחזור על זה שוב. בדרך כלל שמים את העבודה לפני הבריאות כשלא מרגישים את הנזק באופן מיידי. כלומר אתה לא מרגיש כאבים אחר כך ואז אתה שוכח מזה. תודה על התגובה.