ה פ ר ט י ם !!!
בוקר אחד, אחרי ימים רבים (!) של מחשבה, פשוט קמתי ועשיתי את זה. המחשבות שלי התעקשו מאד להניא אותי מהמעשה, אבל הכל היה יותר חזק ממני. רציתי בכל מאודי ללכת אליה. בקיצור, הדלקתי את האוטו ונסעתי. כשחניתי בכניסה, התחילו הרגליים שלי לרקוד את הריקוד הידוע בשם 'פרקינסון'
. כשפתחו לי את הדלת עוד לא ראיתי אם היא נמצאת או לא (קיוויתי מאד שכן!). שאלתי אם היא נמצאת ואז נפתחה דלת של חדר נוסף והיא היתה שם. חיוך רחב קיבל את פניי + חיבוק ונשיקה. [לשנייה צף זכרון של ימים אחרים ושל הכרות מעמיקה מאד עם האשה... לא להאמין לחיוך הזה!]. קבלת הפנים, כאמור, היתה חמה ולבבית. הסברתי את פשר הגעתי - 'באתי להגיד שלום, תרתי משמע'. מכאן ואילך, כמו בימים הטובים שלנו [והיו כאלה בשנתיים וחצי הראשונות], ישבנו ודיברנו על כל מיני דברים מלב אל לב. מה אגיד לכם...? חברה שלי היא לא תהיה לעולם [והיא היתה פעם...], אבל אני נקייה ממנה ל-ח-ל-ו-ט-י-ן. נפרדנו בחיבוק אמיתי ונשיקה מכל הלב.
למי שלא מכיר את הסיפור המלא (ולמעשה אף אחד לא מכיר את כל הסיפור המורכב. הכעס לא נבע מהפיטורין בלבד, אלא יותר ממהפך פתאומי ביחסה אליי עוד בזמן שעבדנו יחד, לאחר שהייתי ב"מקום טוב" אצלה, ביחס לשאר העובדים], זה עשוי להישמע קל או פשוט. זה היה יכול להיות קשה או מסובך, אם זה לא היה נעשה מכל הלב והנשמה. אבל זה כן!!! לכן זה קל ופשוט ומרגש ועוצמתי ומשחרר ו... ו... ו...
זה היה חזק ממני. הייתי חייבת לעשות את זה ('חייבת' מרצון). משהו משך אותי לעשות את זה. חלמתי על זה. דמיינתי את זה. הגשמתי את זה. ואני כך אני מאושרת
ונקייה!
עוד משהו קטן: לפני שהלכתי אליה, התעסקתי כל כך הרבה במחשבות על זה, וחששתי ממה יהיה כשניפגש (למרות שכשכבר קמתי ועשיתי את זה, הלכתי בידיעה מוחלטת שזה שלם, מושלם ונכון לעשות את זה עבורי). אחרי שיצאתי משם (עם חיוך של
), זה עבר. נגמר. נעלם כלא היה. נ-ק-י. נ-ק-י. נ-ק-י. איזו תחושה מדהימה. טוב, נו, נזכרתי בעוד משהו: עשיתי את זה כבר פעם אחת. הייתי ברוגז עם סבתא שלי (כן כן...
) 12 שנים! זה באמת סיפור מורכב, אבל הוא לא חשוב, כמו העובדה שכשהלכתי אליה, זה היה מדהים כמו הסיפור הנוכחי. קשה לי להסביר במלים מה זה עשה לי
נשיקות, יה-יה.
