עשיתי את זה
התקשרתי אליו. דיברנו שעה וחצי. ואני מרגישה הקלה. מרגישה כאילו סופסוף אני יכולה לפתוח דף חדש. ולא אנחנו לא חוזרים. יש לו חברה כבר 8 חודשים. הם הכירו חודש לפני שנפגשתי איתו שנה שעברה בית קפה ביומהולדת שלי. אותה פגישה גורלית שבה הייתי אמורה להסביר לו למה נפרדתי ממנו אבל לא עשיתי את זה. והוא אמר לי שחבל כי הוא יכול להגיד בוודאות שאם הייתי מספרת לו אז היינו ביחד ודברים היו לגמרי אחרת. הוא גם אמר לי שהוא אוהב את חברה שלו ועכשיו הוא מבין שבעצם הוא לא עשה שום דבר לא בסדר ואמרתי לו שהוא צודק ורק בשנה האחרונה הבנתי שבעצם זה נורמלי להגיד למישהו אני אוהב אותך גם אחרי פגישה אחת וגם אחרי דקה אחת. אני חושבת שהוא הרגיש בקול שלי שבכיתי(כי באמצע השיחה היה לו טלפון אז הוא חזר אליי אחרי איזה דקה ולא יכולתי להתאפק. איזה מטומטמת אני. כמה אני עוד יפסיד בחיים שלי בגלל הסגירות והחוסר בטחון הזה? למה כל כך היה לי קשה להאמין שמישהו מסוגל לאהוב אותי ככה? אני ישבתי וקראתי את כל המכתבים שהוא כתב לי ופשוט פרצתי בבכי. איך נתתי לו ללכת ככה? איך עשיתי דבר כזה ולא לו- לעצמי!!!!!!!!!!!!! סיימנו את השיחה בזה שאיחלתי לו מבל הלב המון אושר ושאני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן והוא אמר לי שהוא היה רוצה שנישאר בקשר ואולי אפילו ניפגש מתישהו כי יוצא לו להיות הרבה באיזור שלי בגלל חברה שלו. ואני אמרתי לו שאני אשמח ושאני לא הייתי רוצה שהוא ייעלם לי ושאני מקווה שהשיחה הבאה שלנו לא תהיה בעוד שנה(הפכנו את זה להרגל לדבר פעם בשנה...) וזהו- מקודם בכיתי המון פשוט לא יכולתי להשתלט על הדמעות. אבל עכשיו כבר לא וכל מה שנשאר זאת הקלה עצומה. אני את שלי עשיתי ולשם שינוי אמרתי בדיוק מה שאני חושבת בלי מסיכות ובלי לייפות. וטוב לי עכשיו יותר משרע לי.
התקשרתי אליו. דיברנו שעה וחצי. ואני מרגישה הקלה. מרגישה כאילו סופסוף אני יכולה לפתוח דף חדש. ולא אנחנו לא חוזרים. יש לו חברה כבר 8 חודשים. הם הכירו חודש לפני שנפגשתי איתו שנה שעברה בית קפה ביומהולדת שלי. אותה פגישה גורלית שבה הייתי אמורה להסביר לו למה נפרדתי ממנו אבל לא עשיתי את זה. והוא אמר לי שחבל כי הוא יכול להגיד בוודאות שאם הייתי מספרת לו אז היינו ביחד ודברים היו לגמרי אחרת. הוא גם אמר לי שהוא אוהב את חברה שלו ועכשיו הוא מבין שבעצם הוא לא עשה שום דבר לא בסדר ואמרתי לו שהוא צודק ורק בשנה האחרונה הבנתי שבעצם זה נורמלי להגיד למישהו אני אוהב אותך גם אחרי פגישה אחת וגם אחרי דקה אחת. אני חושבת שהוא הרגיש בקול שלי שבכיתי(כי באמצע השיחה היה לו טלפון אז הוא חזר אליי אחרי איזה דקה ולא יכולתי להתאפק. איזה מטומטמת אני. כמה אני עוד יפסיד בחיים שלי בגלל הסגירות והחוסר בטחון הזה? למה כל כך היה לי קשה להאמין שמישהו מסוגל לאהוב אותי ככה? אני ישבתי וקראתי את כל המכתבים שהוא כתב לי ופשוט פרצתי בבכי. איך נתתי לו ללכת ככה? איך עשיתי דבר כזה ולא לו- לעצמי!!!!!!!!!!!!! סיימנו את השיחה בזה שאיחלתי לו מבל הלב המון אושר ושאני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן והוא אמר לי שהוא היה רוצה שנישאר בקשר ואולי אפילו ניפגש מתישהו כי יוצא לו להיות הרבה באיזור שלי בגלל חברה שלו. ואני אמרתי לו שאני אשמח ושאני לא הייתי רוצה שהוא ייעלם לי ושאני מקווה שהשיחה הבאה שלנו לא תהיה בעוד שנה(הפכנו את זה להרגל לדבר פעם בשנה...) וזהו- מקודם בכיתי המון פשוט לא יכולתי להשתלט על הדמעות. אבל עכשיו כבר לא וכל מה שנשאר זאת הקלה עצומה. אני את שלי עשיתי ולשם שינוי אמרתי בדיוק מה שאני חושבת בלי מסיכות ובלי לייפות. וטוב לי עכשיו יותר משרע לי.