ברור שאני עייפה
אני כבר לא יכולה להתחרות בעצמי בגילאי העשרים שלי מבחינת מראה.
פעם הייתי עומדת בלי בושה ליד דוגמניות.
לא היה הבדל למעט כמה סמטימטרים.
ואני כבר לא שם עם כל זה שאני נראית מצוין לגילי.
אני בת 32 ומרגישה שהשיא מאחורי.
ראיתי את מעיין קרת השבוע עם הילדים שלה. היא היתה דוגמנית בינלאומית מצליחה בתקופה של הסופר מודל:
קלאודיה שיפר, סידני קרופורד וכו'. אני זוכרת איך היא היתה בפינאלה של התצוגות עם פרחים, ילדת טבע כזאת ועל משערי מגזינים יוקרתיים.
היום היא בת 40 והיא נראית טובה לגילה אבל היא נראית כמו אישה בת 40.
אני מניחה שזה אפילו עוד יותר קשה לנשים שהעריצו את היופי שלהם וכל העולם סבב סביב המראה החיצוני שלהם.
היתה לי שיחה השבוע עם איש עסקים מליונר שיצא לפנסיה בגיל 50.
החיים שלו לא סובבים סביב מראה, ילדים ובישולים למרות שיש לו משפחה. הוא מימש את עצמו.
את הסיפוק שלו הוא שואב בזכות המעשים וההישגים שלו בכל תחומי החיים.
יש משהו אבוד מראש בלהיות אישה.
את כביכול גדלה בעולם שיוויוני. את לומדת ומשקיעה את מיטב שנותייך בלימודים וקריירה. מידי פעם את שומעת איזה הערות כמו: תתפסי איזה בעל עשיר ותסתדרי בחיים ואת צוחקת כי זה בניגוד לכל מה שגדלת עליו והאמונות שלך.
ואז אחרי כמה שנים אומרים לך פשוט תתפסי מישהו.
ויום אחד מגיע השלב שאת מבינה שכשיהיו לך ילדים ספק אם תוכלי להמשיך את אותה קריירה שהקדשת לה את כל השנים.
ואת יודעת בתוך תוכך שלא באמת היית בשלה להיות במסגרת של נישואין וילדים בגיל 25. ואת יודעת שאת אוהבת את העבודה שלך וגם אם היא לא תעשה אותך עשירה זה מספיק טוב בשביל לקיים את עצמך בכבוד פלוס ילד
וזה הקלף שלך לחופש ולעמצאות שלך. ושהגברים שאת מכוונת אליהם כנראה מחפשים מכלול שלם של דברים. ושבכל מקרה, אלה היו הבחירות שלך ואלה החיים שלך. ובעולם בלי תשקורת ופרסום ונורמות חברתיות ספק אם זה בכלל היה מעסיק אותך.
הסיטואציה שאת מתארת לא קלה אבל גם היום יש קשיים, כנראה אחרים ושונים. לא יודעת עוד כמה שנים מוסד הנישואין יחזיק מעמד.