ערך (טריגר)

skiper63

New member
ערך (טריגר)

הערך המוחלט שלי תלוי בכמה אני שוקלת. ביחס הפוך כמובן. ככל שאני שוקלת פחות אני שווה יותר. כרגע אני לא שווה הרבה.
הערך החליפי שלי תלוי במה אני מציעה ומה אני מקבלת בתמורה. אז אני מציעה את עצמי, ואף אחד לא מציע את עצמו, אז כנראה שאני לא שווה יותר מדי.

בכל התקופות הכי חולות שלי, אף פעם לא הקאתי, בעיקר כי לא הצלחתי. אז למדתי להקיא, נהדר.
ואני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להקיא, גם כמובן אחרי אוכל וגם לא. אני כל הזמן מרגישה צורך להקיא את עצמי החוצה. להוציא את כל הגועל.
אתמול בלילה, להקיא את נשמתי לא הספיק. אז חזרתי להרגל מוכר וישן. והחתכים האלו נתנו לי אוויר. ורק ככה הצלחתי להרדם.
חזרתי 10 שנים אחורה. כאילו כל הטיפול וכל מה שעברתי לא היה כלום.

אני לא יודעת מי פה בכלל עדיין מכירה אותי. אבל זה המקום היחיד שאני יכולה לדבר בו על הדברים האלו.
 

levshavur

New member
טריגר מעליי!!!

סקיפר שלום,
עצוב לקרוא אותך ככה...אבל אני שמחה שמצאת את האומץ להיכנס ולכתוב...ולכתוב שיש בעיה...
אני מאמינה שאם 'נפלת' את גם יכולה 'לקום' ושההישגים שהשגת בטיפול - את יכולה לחזור אליהם...
תאמיני לי שהערך שלך בחיים - הוא בזכות מה שאת כאדם, לא בזכות כמה ק"ג יש לך יותר או פחות...זה לא מה שקובע מה את 'שווה'...וגם, בעיניי 'שווה' זה לא לפי מה שאנשים מעריכים או לא מעריכים אותך או לפי שמציעים או מקבלים...
אנחנו בני אדם, אנושיים, עם יתרונות וחולשות, אנחנו לא סחורה...בעיניי אנחנו קודם כול נשמה רוחנית, ורק אחר כך (גם) גוף, ולכן כשאני מסתכלת על אנשים אני מסתכלת על תכונות אופי ועל רגש, ולא על איך שהגוף שלהם נראה...זה נכון שלפעמים יש קושי להתקרב לאנשים מסוימים בגלל המראה החיצוני, אבל אפשר להסתכל אל הרגש שלהם,אל המחשבה שלהם ולהיות מעל זה...
אני יודעת שאולי מה שאני כותבת לך נראה לך מאוד רחוק מאיך שאת מרגישה כרגע, ואני מבינה את התכסול והכאב שאת חשה...אבל תנסי לראות את מה שמחבר בין אנשים, מה שדומה ולא מה ששונה...כך שהמשקל זה באמת משהו חיצוני שלא מעיד על האיכות הפנימית של אדם...
אולי מה שכתבתי נשמע מבולבל כי אני מרגישה עייפה מאוד, אבל מנסה לכתוב בכול זאת...
ברוכה השבה לפורום!

חיבוק גדול,
לבשה.
 
היי לך (אולי ט')

מדהים כמה ההודעה הזו שונה מכל התמונות המחייכות שאני רואה בפייס לאחרונה.
מכירה את השיר "נופל וקם"? אז זה באמת ככה
תמיד יהיו נפילות, חשוב לדעת לקום כל פעם מחדש. חשוב שיהיה שם מישהו שיעזור לך לקום. יש לך מישהו כזה?
בערך חודש אחרי שיצאתי מהבית השיקומי היו לי שבועיים של סימפטומים מטורפים. וההרגשה הייתה- זהו? זה הכל? אחרי כמעט שנה וחצי שעצרתי את החיים שלי בשביל טיפול אינטנסיבי הצלחתי להחזיק בחוץ רק חודש?
הרגשתי שהכל הלך לפח וחזרה לנק' האפס. אבל לא.
מחשבה יוצרת מציאות. אם תחשבי שהכל אבוד- כך יהיה. אם תחשבי (ואת צריכה להכריח את עצמך לחשוב) שזו רק עוד מעידה ואת יכולה לקום ולהמשיך הלאה כך יהיה.
תזכרי גם שככל שיעבור יותר זמן יהיה קשה יותר לעשות את הבחירה הנכונה.. אז יאללה, תאספי את עצמך.
בהצלחה
 
למעלה