עריותי
אימי שלא זכרתיך בחייך לברכה, עכשיו לכשאינך, וזכרונות אוחרים אינם אלא גופך המצטמק, נובל, קמל, אוזל ומתנוול, הרי אחרי לחדלונך את שבה לתחיה בדמיוני, לוטת צעיף שקוף של אלילת פיתוי בתגליפי שנהב, גם הוא כלא היה הנה הושל ואת טופפת באדנות בעירומך, אל לב המאפליה של תשוקותי. הן אסורה את, אסורה עלי. ללא כחל וסרק אימי יולדתי, אני נסער משוותך אשה יפה, גלויה ומפתה. מדמה באוב בהיר ללא צללים את נשיותך. שדייך הגאים שניזדקרו תמיד, גופך וחיטוביו שמעולם אסור היה לי להודות ביפי תוום, עכשיו הולמים בי בריתחה משולחה. מבלי תשובה, מבלי אימה , אני נדרך, אני נפעם, שואל עצמי לו שבת אל החיים, העוד ערווה היית? לא עוד עריה? אימי המתה שלא זכרתיך לברכה, קללה היא או ברכה לחשוק בזכירה.
זו לא הכוונה, להדגיש את גילוי העריות, וגם אם ארצה, זו ריגשה שלא נתפסת בקלות, כך שאם י חושש לאן פני הפורום, המציאות חזקה מכל מישאלת לב של יחיד. מביא את עריותי אולי כדרך נוספת להראות את סף העומק שבריגוש הזה. ובקונטקט הזה, לא מהסס לרגע למרות שפורסם מזמן, אם כי לא כאן.
אז לילד בשמו, שיר, מי יתן? יש מקום?