ערגת האניות.../J o n n y
כאניות צחורות מפרש העוזבות את הנמל עמוסות בניהן המלחים יפי עינהם כמלאכים בלהט מפגש ים וחמה רב החובל אותן מוביל והן דואות גאות על רוח וגלים פורסות כפן על מים עוברות עוז נחשול פושטות צחור מפרש למגע מוכר של קפיטן והמפרש הוא השמש והשמש היא הגאות והגאות היא השלווה ואת השפל בעיתו מנעימים המלחים ורב החובל... הוא מחייך כאב...כאישן מביט במים וצולל ובחלוף הימים... הן שוב באות...מחכות לבניהן שאותן ישאו על שברי הגלים לרב החובל שילחש...יכוון אך סערה באה מהאין את הנמל שטפה...אין עוגן את המלחים לקחה איתה ואת שמחת הנעורים ואת אהבתם לזאת שנשאם ויש אניות... שרב החובל...נותר בצל ונעלם באבק השחקים והן מגיעות שוב...לנמל בשקר הציפיה מדי חצות קיץ וערביים של סתיו בהם שמיים וטבע צובעים צבעים שאין ומחכות..אין קץ חלקן למלחים חלקן לרב החובל חלקן בוהות במעמקי מים חלקן נסחפות במערבולות מהן אובדות... מהן מצאו את השקט האיום ויש זכרון שעונג כאב בחובו של רקיעות הבנים על בטנן טפטוף רגלי המלחים מטפסים בשובב ילדות על תורנן מגעו האוהב של רב החובל אחיזתו כי איתנה את ההגה והתורן שבור כעת והמפרש אבק וטלטלה וההגה כבתוך שלו נטול ידיים אוהבות... והאניות... הן מתפזרות לכל עבר זעקתן אילמת כאנקת שחקים בלב ים כדמעה חנוקה בקצה עין הן... אשר למדו טעמו האכזר של האובדן הגדול מכולם כמהות לקול המוכר שיקרא...אמא שלי... אשה שלי... מוקדש בעוצם אדיר של אהבה והערצה אין קץ לאמהות הכואבות ולנשים העזובות
כאניות צחורות מפרש העוזבות את הנמל עמוסות בניהן המלחים יפי עינהם כמלאכים בלהט מפגש ים וחמה רב החובל אותן מוביל והן דואות גאות על רוח וגלים פורסות כפן על מים עוברות עוז נחשול פושטות צחור מפרש למגע מוכר של קפיטן והמפרש הוא השמש והשמש היא הגאות והגאות היא השלווה ואת השפל בעיתו מנעימים המלחים ורב החובל... הוא מחייך כאב...כאישן מביט במים וצולל ובחלוף הימים... הן שוב באות...מחכות לבניהן שאותן ישאו על שברי הגלים לרב החובל שילחש...יכוון אך סערה באה מהאין את הנמל שטפה...אין עוגן את המלחים לקחה איתה ואת שמחת הנעורים ואת אהבתם לזאת שנשאם ויש אניות... שרב החובל...נותר בצל ונעלם באבק השחקים והן מגיעות שוב...לנמל בשקר הציפיה מדי חצות קיץ וערביים של סתיו בהם שמיים וטבע צובעים צבעים שאין ומחכות..אין קץ חלקן למלחים חלקן לרב החובל חלקן בוהות במעמקי מים חלקן נסחפות במערבולות מהן אובדות... מהן מצאו את השקט האיום ויש זכרון שעונג כאב בחובו של רקיעות הבנים על בטנן טפטוף רגלי המלחים מטפסים בשובב ילדות על תורנן מגעו האוהב של רב החובל אחיזתו כי איתנה את ההגה והתורן שבור כעת והמפרש אבק וטלטלה וההגה כבתוך שלו נטול ידיים אוהבות... והאניות... הן מתפזרות לכל עבר זעקתן אילמת כאנקת שחקים בלב ים כדמעה חנוקה בקצה עין הן... אשר למדו טעמו האכזר של האובדן הגדול מכולם כמהות לקול המוכר שיקרא...אמא שלי... אשה שלי... מוקדש בעוצם אדיר של אהבה והערצה אין קץ לאמהות הכואבות ולנשים העזובות
