ערב סיכום
אתמול אחרי 3 חודשים היה לנו ערב סיכום. כל המדריכים באו ואשת העדות...עשינו טקס שבו מי שבחר קרא קטעים מתוך יומן המסע שלו שברקע התנגן השיר של שלמה ארצי " מכתבו של מנדל"<לא זוכרת את השם המדויק סליחה> היה ריקוד של להקת המחול שלנו.. שיר מקורי שכתבו ילדות מהשכבה סרט מצגת ועוד ... אני בחרתי להשתתף בטקס ולקרוא משהו שכתבתי...לפני שהגיע תורי לקרוא אפילו שהתאמנו המון הרגשתי בושה לא יודעת תמיד יש לי המון בטחון עצמי ופתאום ברגע אחד כלום..אני חושבת שזה בגללל שהיתי צריכה לקרוא קטע אישי שלי שאני כתבתי. בסוף הכל הסתדר מהרגע שהתחלתי לקרוא זה הסתדר וקראתי את הקטע יותר טוב מאשר בחזרות. אני היחידה מכל אלו שהקריאו שמחאו לה כפיים ואח"כ כל מיני אנשים שאני מכירה ושאני לא נגשו להגיד לי שריגשתי אותם בטקסט שלי ובאיך שקראתי את זה צירפתי את זה פה כדי שתשפטו בעצמכם.=\ נ.ב-נכתב יום אחרי אושוויץ אבל מתאר את כל מה שהרגשתי לאורך המסע 25.10.04 לפני שהייתי שם לא הבנתי,לא האמנתי,בעצם סירבתי להאמין. איך בארץ היפה הזאת שנדמה כאילו הזמן בה עצר מלכת , הכל כל כך שקט ופסטורלי והבתים ניראים כמו לקוחים מציור ישן, איך? איך דוקא שם זה קרה?! שעמדתי שם בסופה של מסילת הברזל האינסופית הבטתי אל השער, חשבתי איו זכות נפלה בחלקי אני לעומת 6 מיליון חפים מפשע אצא מהשער הזה, הבטתי אל השמיים אל השקיעה הצבעונית ואז הבטתי שוב בשער בגדרות, זה לא השתלב משהו לא היה בסדר!!! פתאום הבנתי אני בעצם חיה את חלומם של כל אותם חפים מפשע זקנים,גברים נשים,ילדים תינוקות!!!!! שרק רצו לחיות,לחיות במדינה משלהם, לחיות בלי פחד פשוט, פשוט לחיות! שחזרתי משם לא חזרתי שונה, בעצם רק דבר אחד השתנה, אני הרבה יותר גאה, גאה במגן דוד שלי! גאה בהמנון שלי! גאה בדגל שלי! גאה להיות יהודיה במדינת ישראל שלי!! פולין 2004 לזכור ולא לשכוח רעות =\
אתמול אחרי 3 חודשים היה לנו ערב סיכום. כל המדריכים באו ואשת העדות...עשינו טקס שבו מי שבחר קרא קטעים מתוך יומן המסע שלו שברקע התנגן השיר של שלמה ארצי " מכתבו של מנדל"<לא זוכרת את השם המדויק סליחה> היה ריקוד של להקת המחול שלנו.. שיר מקורי שכתבו ילדות מהשכבה סרט מצגת ועוד ... אני בחרתי להשתתף בטקס ולקרוא משהו שכתבתי...לפני שהגיע תורי לקרוא אפילו שהתאמנו המון הרגשתי בושה לא יודעת תמיד יש לי המון בטחון עצמי ופתאום ברגע אחד כלום..אני חושבת שזה בגללל שהיתי צריכה לקרוא קטע אישי שלי שאני כתבתי. בסוף הכל הסתדר מהרגע שהתחלתי לקרוא זה הסתדר וקראתי את הקטע יותר טוב מאשר בחזרות. אני היחידה מכל אלו שהקריאו שמחאו לה כפיים ואח"כ כל מיני אנשים שאני מכירה ושאני לא נגשו להגיד לי שריגשתי אותם בטקסט שלי ובאיך שקראתי את זה צירפתי את זה פה כדי שתשפטו בעצמכם.=\ נ.ב-נכתב יום אחרי אושוויץ אבל מתאר את כל מה שהרגשתי לאורך המסע 25.10.04 לפני שהייתי שם לא הבנתי,לא האמנתי,בעצם סירבתי להאמין. איך בארץ היפה הזאת שנדמה כאילו הזמן בה עצר מלכת , הכל כל כך שקט ופסטורלי והבתים ניראים כמו לקוחים מציור ישן, איך? איך דוקא שם זה קרה?! שעמדתי שם בסופה של מסילת הברזל האינסופית הבטתי אל השער, חשבתי איו זכות נפלה בחלקי אני לעומת 6 מיליון חפים מפשע אצא מהשער הזה, הבטתי אל השמיים אל השקיעה הצבעונית ואז הבטתי שוב בשער בגדרות, זה לא השתלב משהו לא היה בסדר!!! פתאום הבנתי אני בעצם חיה את חלומם של כל אותם חפים מפשע זקנים,גברים נשים,ילדים תינוקות!!!!! שרק רצו לחיות,לחיות במדינה משלהם, לחיות בלי פחד פשוט, פשוט לחיות! שחזרתי משם לא חזרתי שונה, בעצם רק דבר אחד השתנה, אני הרבה יותר גאה, גאה במגן דוד שלי! גאה בהמנון שלי! גאה בדגל שלי! גאה להיות יהודיה במדינת ישראל שלי!! פולין 2004 לזכור ולא לשכוח רעות =\
