ערב טוב.

[אנפה2]

ערב טוב.

מיום שישי מרגיז אותי משהו, אני רוצה לשתף אתכם, תסבירו לי למה אני כל כך כעוסה. לפני חודשיים נפטרה חברה שלי טובה, בעלה כבר הכיר אחרת והוא כבר מביא אותה לחברה. זו חברה שלישית שלי שנפטרת ב-5 השנים האחרונות , הבעל של הראשונה הכין לו מישהי, עולה חדשה, בעוד חברתי נאבקת בטרשת נפוצה,נפטרה חברתי והוא התחתן עם חברתו לפני שנתיים. חבר שני סיפר לי שבשבעה על אשתו דחפו לו פתקים, נשים גרושות פנויות ואלמנות, לתוך הכיסים עם מספרי טלפון. בלילות של ימי האבל הלך לשכנה ממול להתנחם. חבר שלישי רק לפני חודשיים התאלמן וכבר יש מחליפה לאשתו. אני לא שופטת אף אחד מהם, ולא מאחלת לאיש להיות במקומם, אך אני מרגישה פגועה ואים אני יודעת למה ?.

 

[אנפה2]

ואים=ואין

 

[גלבועא]

כן זה מצב לא נעים

אבי שהיה בן 78 כשאמי נפטרה קיבל אף הוא הזמנות, טלפונים ומה לא מהאלמנות בבית האבות בו הוא חי. אני מאוד מתקשה לשפוט נשים בודדות ה"קופצות" על ההזדמנות וגברים אלמנים שעברו תקופה קשה מאוד בליווי בת-זוגם עד מותה ממחלה קשה.

 

[ה ר מ י נ ה]

גברים, כנראה, מתקשים לתפקד לבד.

מי יכבס להם תחתונים ויגהץ להם חולצות? הם כנראה די אנוכיים. כשבת הזוג הנוכחית, עם כל האהבה שהוא רוחש לה, כבר לא מספקת את השרותים האלה מסיבות אובייקטיביות, הוא מתחיל לחפש תחליף הולם, וכך קורה שזמן קצר אחרי שהאחת עוצמת את עיניה לתמיד, כבר יש לה ממלאת מקום ראויה. גם אני מרגישה אי נוחות בנושא, אבל כמסתכלת מן הצד אני רק יכולה להניד את ראשי. תמיד אומרים, אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. כנראה שזה נכון.

 

[maybesure]

האמת?

אני לא ממש מבינה מה מרגיז? א. אלו בעלים של נשים אחרות. ב. אם אחרי מותה הוא מאושר יותר בזוגיות מאשר בבדידות, אז למה לא? ג. לא מספיק שאשתו סבלה לפני מותה, הוא צריך לסבול אחרי? הרי הוא לא האשם במחלה. יש לי ידיד שאשתו נפטרה מסרטן, מהלך המחלה נמשך כשנה ובשנה הזו הייתי איתו בקשר כמה פעמים ביום בעת שסעד אותה בבי"ח ובבית לפרקים. הוא נטש את עבודתו כדי לסעוד אותה, והיה לצידה 24/7 יחד עם זאת - עוד לפני המחלה היחסים ביניהם היו די רעועים והיה שלב בו הוא עמד לעזוב את הבית, אבל הם החליטו שלא, ורק אחרי ההחלטה היא חלתה. דווקא המחלה היא מה שקירב ביניהם לפני מותה. ואחרי מותה הוא ישר חיפש לו זוגיות, לא היה מוכן להשאר לבד אפילו שבוע! אני חושבת שככה נכון, כי מי שנשאר בחיים צריך לחיות את החיים ולא להתנהג כמת. הכעסים של אנשים על מקרים כאלו נובעים לרוב מהפחד שזה עלול לקרות גם להם: חלילה אם נחלה כמה זמן הבעל שלי יישאר פנוי, כמה באמת יתאבל. ואני דווקא אומרת לאישלי שאם אמות לפניו אני מקווה שימצא לו אשה טובה לחיות איתה. טובה לפחות כמוני

וכמה שיותר מהר. אני לא חושבת שמישהו שמוצא לו זגיות באופן מיידי לאחר שהתאלמן - מפסיק להתאבל או לזכור את אשתו. נכון שנשים יכולות לחיות זמן רב יותר בלי גבר לצידן, ולגברים קשה יותר. אבל גם לאלמנה לא מגיע לחיות בדידות רק בגלל שהתאלמנה ובגלל דעות של אנשים.

 

[m i t a l y]

מסכימה עם מייבי ב-100% ../images/Emo13.gif

 

[arny]

לא מבינה את זה...

עבר כבר יותר מחודש, ואבא שלי בוכה מכל שטות.. על עבודה הוא לא מדבר, אז על אשה אחרת????????? זה נשמע לי תמוה ומוזר, כאילו מישהו הכריח אותם לחיות עם הבן זוג שלהם עד שנפטר. אני שמעתי מקרה של אחד שהתחתן חודשיים אחרי שאשתו נפטרה ממחלה.. לא מבינה את האנשים האלה, אולי זה בגל שאני לא נמצאת במצב כמו שלהם.. מקוה שלא אצטרך להבין אותם אף פעם.

 

[אנפה2]

את מדברת על זוג עם יחסים

רעועים, אולי אמר ברוך שפטרנ. ואילו אני מדברת על זוגות נורמטיבים, עם זוגיות טובה ומאושרת. מה קרה אי אפשר לכבד את המת, בלי לרוץ לספר מיד, אי אפשר קצת כבוד לילדים שתמיד כועסים, הרי אפשר הכל לעשות בלי לרוץ לספר לחברה. המרגיז הוא שישר מציגים לכולם את הבחירה החדשה, ומספרים על השגיהם המיניים עכשיו ומיד.

 

[maybesure]

במידה והגבת אלי

אז..כאמור: בתקופת המחלה ועוד קצת לפניה הוחלט על שיקום הקשר. לא נכון לומר שמה שהוא רצה זה להפטר ממנה, אחרת למה יקדיש לה ימים כלילות? יכל ללכת להיות איתה שעתיים ביום בבי"ח ולהשאר בעבודתום עושים. כמו שרבים אחרים עושים. ולא.. הוא לא רץ לספר לחבר'ה, אבל בהחלט לקח לעצמו את הזכות לחיים, וחיים בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו רוצה: נטולי בדידות זוגית. אני לא רואה בשאיפה הזו פחיתות כבוד למת, הרי המת מת כבר, והכבוד כביכול הוא כלפי אלו שחיים (נניח הילדים), ולפעמים דווקא דמות נשית יכולה להיות משענת ולא.. לא תמיד הילדים כועסים. יש מרחק רב בין מה שאת מתארת "להכיר את הבחירה החדשה" לבין "לספר על הישגים מיניים". את הפרשנות כנראה אנשים עושים בראש, אבל יש הרבה מעבר למיניות בתחום הזה של מציאת בת זוג. זה שותפות לכל דבר ולא רק ליחסי המין.

 

[ה ר מ י נ ה]

כל אחת מכן מדברת על מקרה אחר

ולכן אין מקום לויכוח. אנפה מדברת על זוג שהיו לו יחסים טובים, ועל אלמן שמדבר על כיבושים מיניים, ואילו את מדברת על זוג שהתכוון להפרד ורק המחלה השאירה אותם ביחד. מלבד זאת, גם אם לכל אחד יש "זכות" לעשות מה שהוא רוצה, יש מקום להתחשב באותם אנשים שעדין זוכרים את הזוגיות הטובה שהיתה, ולא צריך לזרות מלח על פצעיהם. אז כמו שכבר אמרו לפני, לא תמיד צריך להיות צודק, לפעמים כדאי להיות חכם.

 

[pf26]

אני דוקא מבינה אותך ואת הכאב שלך

זה נראה כאילו כל-כך מהר סיימו להתאבל והם מוכנים להמשך החיים, בעוד שאת עדיין מתאבלת על חברותיך. אני לא חושבת שצריך להתאבל כל החיים, בהחלט אפשר להשתקם ולמצוא בת זוג אחרת, אבל תנו רגע להתאבל ולעכל: לילדים, לחברים, למשפחה שמסביב. אני חושבת שאת מרגישה פגועה בשביל החברה שכאילו "מצאו לה תחליף", אבל האמת היא שזה כנראה רק "כאילו". האישה האהובה תמשיך לחיות בזכרון, רק בשגרת היומיום היא לא תהיה.

 

[אנפה2]

צודקת pf26, נראה שבאמת הבנת אותי.