שרה שרה שיר שמחהיחיד
New member
ערב טוב 
אני משתתף פאסיבי בפורום ויוצא לי לא מעט לקרוא על אנשים שהתקבלו ליחידות מובחרות, מפקדים על צוותים, מרצים בפני קהל וכו'. ואני שואל את עצמי-איך הגעתם לזה? כלומר, האם זה הגמגום הקל שמאפשר לכם לא לייחס לו כזו חשיבות או לחילופין הבטחון העצמי הרב שמגמד את הגמגום? קראתי פה על אנשים שהורידו להם פרופיל בצבא בגלל הגמגום, רציתי לומר שאותי 'פספסו', מה שנקרא. ועוד בתקופה ההיא בעצמי האמנתי שזה עוד יעבור מתישהו, שזה לא רציני ואין צורך לייחס לזה כזו חשיבות. בגלל כל זה הצטיירתי בפני המראיין האישי כאדיש וחסר בטחון (שבעקבות הגמגום זה נכון). הדבר בוודאי פגע בסיווג שלי לתפקידים השונים, אולם למרות זאת לא מזמן הייתי בגיבוש/מיונים לתפקיד די רציני, אבל לא התקבלתי כי ויתרתי על משימה שלמה בגלל הגמגום כאשר בחלק הפיזי של הגיבוש הייתי בין הטובים ביותר. הרבה חבר'ה שהיו במקום ואמרתי להם כמה עשיתי בכל דבר הם אמרו שאתקבל בטוח, אבל הסתבר (ובצדק) שהגמגום (או,אם אתם רוצים, חוסר הבטחון שנבע ממנו) הרס לי הכל. לפני מספר ימים קבלתי זימון למיונים נוספים, לחיל החינוך, כלומר לתפקיד/ים שהפה בהם הוא כלי העבודה העיקרי שלך. ויתרתי על המיונים מראש, הן בגלל הטרחה הכרוכה בנסיעה אליהם והן (ובעיקר) בגלל הגמגום. כעת אני רוצה להגיש מועמדות לחיל המודיעין-לשלוח מכתב,כמובן, ולבקש להגיע למיונים. אבל שוב החששות תוקפות אותי-מה יהיה בראיון אישי? לך תדע איזה שטף אתפוס באותו יום, זה יכול להיות סביר ויכול להיות גם מצב שבו בקושי אצליח להוציא מילה מהפה ואז כבר ברורה התוצאה. כמו כן, יש לי צו התייצבות בעוד שבוע וחצי לקד"צ נהיגה, ואם לא אתקבל לשום מקום אחר אז אשמח לשמש בתור נהג בצבא. אך, שוב, כרגיל, המחשבות שעולות לי בראש סובבות סביב הגמגום-איך אני בתור נהג אדווח על מקום המצאותי, איך אוכל לדבר במכשיר הקשר שהוא בוודאי כלי שימוש הכרחי אצל כל נהג? איך, איך ואיך? כבר נמאס לי מכל זה, מזה שהחיים שלי סובבים סביב המטרד הזה שנקרא גמגום. נמאס לי שלפני כל דבר שאני עושה אני חושב חמישים פעם איך הגמגום יבוא בו לידי ביטוי. בכלל, נמאס לי להיות כזה, כי אני באמת אחר...
אני משתתף פאסיבי בפורום ויוצא לי לא מעט לקרוא על אנשים שהתקבלו ליחידות מובחרות, מפקדים על צוותים, מרצים בפני קהל וכו'. ואני שואל את עצמי-איך הגעתם לזה? כלומר, האם זה הגמגום הקל שמאפשר לכם לא לייחס לו כזו חשיבות או לחילופין הבטחון העצמי הרב שמגמד את הגמגום? קראתי פה על אנשים שהורידו להם פרופיל בצבא בגלל הגמגום, רציתי לומר שאותי 'פספסו', מה שנקרא. ועוד בתקופה ההיא בעצמי האמנתי שזה עוד יעבור מתישהו, שזה לא רציני ואין צורך לייחס לזה כזו חשיבות. בגלל כל זה הצטיירתי בפני המראיין האישי כאדיש וחסר בטחון (שבעקבות הגמגום זה נכון). הדבר בוודאי פגע בסיווג שלי לתפקידים השונים, אולם למרות זאת לא מזמן הייתי בגיבוש/מיונים לתפקיד די רציני, אבל לא התקבלתי כי ויתרתי על משימה שלמה בגלל הגמגום כאשר בחלק הפיזי של הגיבוש הייתי בין הטובים ביותר. הרבה חבר'ה שהיו במקום ואמרתי להם כמה עשיתי בכל דבר הם אמרו שאתקבל בטוח, אבל הסתבר (ובצדק) שהגמגום (או,אם אתם רוצים, חוסר הבטחון שנבע ממנו) הרס לי הכל. לפני מספר ימים קבלתי זימון למיונים נוספים, לחיל החינוך, כלומר לתפקיד/ים שהפה בהם הוא כלי העבודה העיקרי שלך. ויתרתי על המיונים מראש, הן בגלל הטרחה הכרוכה בנסיעה אליהם והן (ובעיקר) בגלל הגמגום. כעת אני רוצה להגיש מועמדות לחיל המודיעין-לשלוח מכתב,כמובן, ולבקש להגיע למיונים. אבל שוב החששות תוקפות אותי-מה יהיה בראיון אישי? לך תדע איזה שטף אתפוס באותו יום, זה יכול להיות סביר ויכול להיות גם מצב שבו בקושי אצליח להוציא מילה מהפה ואז כבר ברורה התוצאה. כמו כן, יש לי צו התייצבות בעוד שבוע וחצי לקד"צ נהיגה, ואם לא אתקבל לשום מקום אחר אז אשמח לשמש בתור נהג בצבא. אך, שוב, כרגיל, המחשבות שעולות לי בראש סובבות סביב הגמגום-איך אני בתור נהג אדווח על מקום המצאותי, איך אוכל לדבר במכשיר הקשר שהוא בוודאי כלי שימוש הכרחי אצל כל נהג? איך, איך ואיך? כבר נמאס לי מכל זה, מזה שהחיים שלי סובבים סביב המטרד הזה שנקרא גמגום. נמאס לי שלפני כל דבר שאני עושה אני חושב חמישים פעם איך הגמגום יבוא בו לידי ביטוי. בכלל, נמאס לי להיות כזה, כי אני באמת אחר...
