ערב טוב
שמי קרנית,
והפוסט שלי הוא אולי הארוך ביותר שקראתפ כאן, אני לא יודעת
אני יוצאת בשאלה כבר כמה חודשים טובים.
עדיין בתחילתו של התהליך.
ישבתי לי בבית הערב ומצאתי קטע שכתבתי לפני שנה בערך.
כשהייתי באמצעו של המשבר שגרם לי לשנות את חיי.
החלטתי לשתף אתכם, גם כדי לשתף,,וגם כי אני יודעת שהרבה אנוסים מסתובבים בפורום הזה
ואני רוצה ומקווה שהדברים ייתנו להם כח לדעת שלמרות הכל- אפשר.
להלן הקטע :
שנים שאלתי את עצמי,
מה דפוק בי? מה לא בסדר?
למה דווקא אני לא מסוגלת לאהוב את הדרך? למה דווקא אני לא מסוגלת להרכין ראש, להגיד אמן ופשוט ללכת בתלם?
למה אני, היחידה מתוך שמונה ילדים ששולחן השבת לא הציף אותה באושר וחלומות מתוקים על ילדים מסולסלי פאות לא הסעירו אותה.
שנים הסתובבתי בתחושה של סוג ב'
שנים נאבקתי בזה
שנים ניסיתי באמת לאהוב את זה, תירצתי כל כך הרבה תירוצים, אמרתי כל כך הרבה דברים ריציתי כל כך הרבה אנשים
כעת הגיעה הצומת
ואני בתוכה מסונדלת בסינדול חיי. מבועתת ,לא יודעת את נפשי.
מנסה לדייק עם עצמי,לחדור הכי עמוק שאפשר פנימה ולדעת מה באמת נכון ומה רק נראה נכון.ולדעת איזה מחיר שווה איזה רווח.
אני עומדת על סף התהום הפרטית שלי, הגהנום האישי שלי ורוצה לצעוק ולצרוח
ולהגיד שזה לא פייר ושאני לא רוצה את זה ושאף פעם לא רציתי את זה ושייקחו את זה ממני אבל אני מבינה שמזה אין לאן לברוח.ותמיד תמיד אשא את זה על גבי וכנראה אין אמדן כלשהו של זמן שיוכל להשכיח את הכאב והזעם וחוסר ההשלמה
ואני מלאה בייסורי נפש והתחבטויות ולבטים ואני רוצה שקט כל כך רוצה שקט. מייחלת לרגע הקטן הזה של השקט הפנימי והאושר בידיעה של אני בדרך הנכונה.
והרגע הזה לא מגיע.
ואני לא מתחילה אפילו לראות איפה זה יתחיל להיגמר אי פעם.
ואני שומרת את עצמי חזק חזק לא לקפוץ לתהום הזאת השחורה, האפילה, המזמינה
אני שומרת את עצמי בידיעה קלושה שאי שם ממתינה לה התקווה.
תקווה שיום אחד זה יסתיים. ויהיה רוגע וטוב ועשייה ברוכה ושקט נפשי ויכולת לתת לאהוב ולהעניק ולהרגיש משמעות ולהרגיש שייכות ואהבה. רק אהבה
זה כל מה שאבקש.
זהו, עד כאן כתבתי.
ואני רוצה לספר לכם שהיום , יש לי המון קשיים,ולשרוד זה ממש לא קל.
אבל יש לי בפנים כל כך הרבה שקט ושלימות פנימית
ואני לאט לאט מוצאת בתוכי גם הרבה אהבה וקבלה והכלה לסובב אותי
ואני לומדת להכיר את עצמי מחדש, וזה מרתק ויפה
אין מסע מדהים מזה.
הדרך עוד ארוכה אבל שווה כל רגע.
מאחלת למתחבטים/המתייסרים/אלה שעוד לא החליטו או אלה שכן אבל אולי קצת מתחרטים
שתגיעו לנקודה הזאת בה תבינו שזה היה הצעד החכם ביותר שעשיתם בחיים.
שמי קרנית,
והפוסט שלי הוא אולי הארוך ביותר שקראתפ כאן, אני לא יודעת
אני יוצאת בשאלה כבר כמה חודשים טובים.
עדיין בתחילתו של התהליך.
ישבתי לי בבית הערב ומצאתי קטע שכתבתי לפני שנה בערך.
כשהייתי באמצעו של המשבר שגרם לי לשנות את חיי.
החלטתי לשתף אתכם, גם כדי לשתף,,וגם כי אני יודעת שהרבה אנוסים מסתובבים בפורום הזה
ואני רוצה ומקווה שהדברים ייתנו להם כח לדעת שלמרות הכל- אפשר.
להלן הקטע :
שנים שאלתי את עצמי,
מה דפוק בי? מה לא בסדר?
למה דווקא אני לא מסוגלת לאהוב את הדרך? למה דווקא אני לא מסוגלת להרכין ראש, להגיד אמן ופשוט ללכת בתלם?
למה אני, היחידה מתוך שמונה ילדים ששולחן השבת לא הציף אותה באושר וחלומות מתוקים על ילדים מסולסלי פאות לא הסעירו אותה.
שנים הסתובבתי בתחושה של סוג ב'
שנים נאבקתי בזה
שנים ניסיתי באמת לאהוב את זה, תירצתי כל כך הרבה תירוצים, אמרתי כל כך הרבה דברים ריציתי כל כך הרבה אנשים
כעת הגיעה הצומת
ואני בתוכה מסונדלת בסינדול חיי. מבועתת ,לא יודעת את נפשי.
מנסה לדייק עם עצמי,לחדור הכי עמוק שאפשר פנימה ולדעת מה באמת נכון ומה רק נראה נכון.ולדעת איזה מחיר שווה איזה רווח.
אני עומדת על סף התהום הפרטית שלי, הגהנום האישי שלי ורוצה לצעוק ולצרוח
ולהגיד שזה לא פייר ושאני לא רוצה את זה ושאף פעם לא רציתי את זה ושייקחו את זה ממני אבל אני מבינה שמזה אין לאן לברוח.ותמיד תמיד אשא את זה על גבי וכנראה אין אמדן כלשהו של זמן שיוכל להשכיח את הכאב והזעם וחוסר ההשלמה
ואני מלאה בייסורי נפש והתחבטויות ולבטים ואני רוצה שקט כל כך רוצה שקט. מייחלת לרגע הקטן הזה של השקט הפנימי והאושר בידיעה של אני בדרך הנכונה.
והרגע הזה לא מגיע.
ואני לא מתחילה אפילו לראות איפה זה יתחיל להיגמר אי פעם.
ואני שומרת את עצמי חזק חזק לא לקפוץ לתהום הזאת השחורה, האפילה, המזמינה
אני שומרת את עצמי בידיעה קלושה שאי שם ממתינה לה התקווה.
תקווה שיום אחד זה יסתיים. ויהיה רוגע וטוב ועשייה ברוכה ושקט נפשי ויכולת לתת לאהוב ולהעניק ולהרגיש משמעות ולהרגיש שייכות ואהבה. רק אהבה
זה כל מה שאבקש.
זהו, עד כאן כתבתי.
ואני רוצה לספר לכם שהיום , יש לי המון קשיים,ולשרוד זה ממש לא קל.
אבל יש לי בפנים כל כך הרבה שקט ושלימות פנימית
ואני לאט לאט מוצאת בתוכי גם הרבה אהבה וקבלה והכלה לסובב אותי
ואני לומדת להכיר את עצמי מחדש, וזה מרתק ויפה
אין מסע מדהים מזה.
הדרך עוד ארוכה אבל שווה כל רגע.
מאחלת למתחבטים/המתייסרים/אלה שעוד לא החליטו או אלה שכן אבל אולי קצת מתחרטים
שתגיעו לנקודה הזאת בה תבינו שזה היה הצעד החכם ביותר שעשיתם בחיים.
