ערב טוב
רציתי לשתף אתכם בטור שנכתב בידיעות אחרונות היום, לי הוא עשה דמעות בעיניים... אולי זה בגלל שאני אמא, אני לא מצליחה להשתחרר מזה... מה היא תזכור / סימה קדמון אמא יוצאת עם ביתה התינוקת מהבית. היא מושיבה אותה בזהירות בכיסא הבטיחות סוגרת סביבה את החגורות. מניחה לצידה צעצוע, מוצץ, בקבוק. היא שולחת מבט הצידה, אל המושב לידה, עין אחת תשמור עליה כל זמן הנהיגה. היא מדליקה רדיו, אולי שמה דיסק עם שירי ילדים, אולי היא עצמה שרה לה, או סתם מדברת, קוראת לילדה בשמה. כמה שמחה יש בתמונה הקטנה הזאת, כמה תמימות. פעולה פשוטה, יומיומית של אם וביתה. כמה פעמים עשינו כולנו את הפעולה הפשוטה הזאת, לצאת עם תינוק מהבית. כמה אנחנו מכירים את תשומת הלב שבה נעשית כל פעולה. את הזהירות היתרה שבה אנחנו נוהגים. את הריכוז שאנחנו משקיעים כדי שהנסיעה הקצרה הזאת תסתיים ללא פגיעה. מה חשבה האם הצעירה כשהרגישה בחבטה האדירה. כמה שניות חלפו עד שתפסה מה קרה. האם הבינה שזה פיגוע, או חשבה זו תאונה? ומה עשתה כשהבינה, האם צעקה? האם ידה נשלחה אוטומטית הצידה כדי להגן על ילדתה? האם הבינה שאלו רגעיה האחרונים, ומה ראתה לנגד עיניה רגע לפני מותה? תינוקת בת ארבעה חודשים היתה אתמול בפיגוע. מה היא תזכור, התינוקת הזאת, מה ייצרב בתודעתה? האם זה יהיה השיר ששמעה רגע לפני המכה, או חיוכה של האם אליה מתוך המראה? האם יהיה זה קול צעקתה של אמה, או אולי המראה שלה לכודה, מתה בכסאה? תינוקת נישאת בידיים של פרמדיק, איש זר שמעולם לא ראתה. היא נלקחת מזירת הפיגוע, מקולות הסירנה המחרישים אוזניים, מצעקות הכאב, הפחד, הזוועה. היא עוברת מיד ליד, גופה הקטן מכווץ, מבוהל, חסר מנוחה. תינוקת נחלצת מפיגוע. גופה שלם, אבל היא יתומה.
רציתי לשתף אתכם בטור שנכתב בידיעות אחרונות היום, לי הוא עשה דמעות בעיניים... אולי זה בגלל שאני אמא, אני לא מצליחה להשתחרר מזה... מה היא תזכור / סימה קדמון אמא יוצאת עם ביתה התינוקת מהבית. היא מושיבה אותה בזהירות בכיסא הבטיחות סוגרת סביבה את החגורות. מניחה לצידה צעצוע, מוצץ, בקבוק. היא שולחת מבט הצידה, אל המושב לידה, עין אחת תשמור עליה כל זמן הנהיגה. היא מדליקה רדיו, אולי שמה דיסק עם שירי ילדים, אולי היא עצמה שרה לה, או סתם מדברת, קוראת לילדה בשמה. כמה שמחה יש בתמונה הקטנה הזאת, כמה תמימות. פעולה פשוטה, יומיומית של אם וביתה. כמה פעמים עשינו כולנו את הפעולה הפשוטה הזאת, לצאת עם תינוק מהבית. כמה אנחנו מכירים את תשומת הלב שבה נעשית כל פעולה. את הזהירות היתרה שבה אנחנו נוהגים. את הריכוז שאנחנו משקיעים כדי שהנסיעה הקצרה הזאת תסתיים ללא פגיעה. מה חשבה האם הצעירה כשהרגישה בחבטה האדירה. כמה שניות חלפו עד שתפסה מה קרה. האם הבינה שזה פיגוע, או חשבה זו תאונה? ומה עשתה כשהבינה, האם צעקה? האם ידה נשלחה אוטומטית הצידה כדי להגן על ילדתה? האם הבינה שאלו רגעיה האחרונים, ומה ראתה לנגד עיניה רגע לפני מותה? תינוקת בת ארבעה חודשים היתה אתמול בפיגוע. מה היא תזכור, התינוקת הזאת, מה ייצרב בתודעתה? האם זה יהיה השיר ששמעה רגע לפני המכה, או חיוכה של האם אליה מתוך המראה? האם יהיה זה קול צעקתה של אמה, או אולי המראה שלה לכודה, מתה בכסאה? תינוקת נישאת בידיים של פרמדיק, איש זר שמעולם לא ראתה. היא נלקחת מזירת הפיגוע, מקולות הסירנה המחרישים אוזניים, מצעקות הכאב, הפחד, הזוועה. היא עוברת מיד ליד, גופה הקטן מכווץ, מבוהל, חסר מנוחה. תינוקת נחלצת מפיגוע. גופה שלם, אבל היא יתומה.