אני מוצאת שמי שעסוק בעשייה
שלו ופחות בגימגום שלו,, אין לו עיין רב לדסקס על הגימגום. הלוואי, הייתי כזו. כי נמאס לי לעשות השוואות עם כל העולם, עם כל המוגבלות בעולם (מה עדיף גימגום או ......). חשבתי לאחרונה שאולי זה לא הגימגום בכלל ? לאחרונה התקשרתי לאיזה קליניקה , רציתי להיות שם בסדנה, והפסיכולוגית אמרה לי "אני ממליצה לך קודם כל ללכת לקלינאית תקשורת לראות שזה לא משהו פיזי , בעיה עם המיתרים, אני לא יודעת, תבדקי את זה". ופתאום חשבתי , מי אני אהיה אם אני לא אגמגם ? מי ני בלי הגימגום? האם אני אתחיל להצביע בשיעור? להיות יותר חברתית? להרצות יותר? קשה לענות על זה בגלל שאולי הגימגום הוא גורם לאישהי התנהגות,אבל אז ההתנהגות נשארת בלי קשר לגימגום או לא. מה הייתם בלי הגימגום? את האמת . שכל אחד ישאל את עצמו, האם הוא היה משנה הרגלי התנהגות אם פתאום הוא לא היה מגמגם? האם הפחד שלנו לגמגם הרבה יותר משמעותי מהגימגום עצמו?