ערב טוב לכולם..

[5EDEN5015]

ערב טוב לכולם..

אמש הבת והנכדים היו אצלי בבית.. .. ובכל פעם שהנכדה שלי שהינה מגמגמת נתקעת בדיבור הבת שלי יוצאת מדעתה וצועקת עליה מה?מה? תדברי לאט.. למה את נתקעת? ו ..ואני נקרעת לראות איך הנכדה שלי צריכה להתמודד גם עם בעיית הגימגום שלה וגם כנערה מבודדת מחברים.. ובנוסף לכל היא צריכה לספוג את העלבונות של אמה.. לכן עכשיו אני שולחת לה מייל שבו כתבתי לה עד כמה אמא שלה אוהבת אותה ... רק שקשה לה להתמודד עם בעיית הגימגום שלה והצעתי לנכדה לכתוב לאמא מכתב אבל לא יודעת מה להגיד לה איך לשכניע את האמא להפסיק לרדת על הילדה הטובה הזאת.. (מזערתי את המכתב בנתיים) אנא תנו לי עצה למען להעצים את הסבלנות של הבת שלי כלפי ביתה בברכה נאוה.

 

[geashono]

שלום נאוה

העלית נושא מאוד כואב! כל הורה רואה בילד שלו את פסגת חלומותיו,קשה לו להאמין שלילד שלו יש בעייה,והוא משוכנע שזה דבר זמני שיחלוף. לדבר לאט נשמע מאוד קל,אבל בפועל זה קשה מאוד לקחת תהליך אוטומאטי כמו דיבור וכל פעם שהוא קורה לחשוב איך אנחנו עושים אותו ולעשות אותו בצורה מודעת. אני לא יודע איך ניתן להסביר לאמא שהגמגום עצמו הוא פחות חשוב מאשר הקבלה עצמית של הילדה. ושגמגום עצמו היא לא הבעייה הכי קשה בעולם,אבל כשמאבדים את הביטחון בדיבור זה יכול לההפך לבעייה קשה מאוד שיכולה להרוס את החיים. אם האמא באמת רוצה לעזור לילדה,הפיתרון הקלאסי הוא לדבר איתה מאוד לאט,ובד"כ כשמדברים לאט,גם הצד השני מדבר לאט. בכך האמא תבין כמה זה קשה,ותעזור עזרה אמיתית לילדה. לי באופן אישי כואב מאוד עד כמה הורים שכל כך רוצים לעזור לילד שלהם,הורסים לילד את החיים. אני אישית אחרי שהחלטתי שאני לא יגמגם,פחדתי פחד מוות לדבר כמעט עם כל בן אדם,ואז הגמגום הפך להיות לאי יכולת לתקשר עם בני אדם,וזה התוצאה של מניעת הגמגום,איבוד יכולת הדיבור.

 

[dudu740]

היי נאוה

קודם כל הבת שלך מתנהגת לא בסדר עם הילדה שלה . אם צועקים על מגמגם הוא מגמגם יותר .אז עצה לבת שלך ובכלל למשפחתך לא לצעוק ולא להגיד לה "מה?מה? תדברי לאט.. למה את נתקעת? ו" מגמגם צריך ביטחון ועם אתם מורידים לה את הביטחון היא תגמגם יותר ולא יעזור לה טיפול בעתיד . אם מותר לשאול בת כמה הילדה ? ואם היא עברה טראומה או משהו דומה ? למה אני שואל כי אותי תקף כלב שהייתי בן 8 ומאז אני מגמגם וזה לא יום או יומיים זה כבר 30 שנה !!!

 

[stkachov]

שאלה

דודו, האם אתה בטוח שתקף אותך כלב? האם אתה זוכר את המקרה הזה או שסיפרו לך עליו? אני שואל, כי הסיפור עם הכלב היה גם אצלי, כלומר זה מה שההורים אמרו לי. אני מניח שבגיל צעיר קשה להסביר מה זה גמגום ולמה הוא מתחיל, ולכן אולי הרבה הורים מעדיפים לספר לילדם את סיפור הכלב.

 

[yehuda1949]

סיוע לסיפור ההורים

לי ספרו שצעקו עלי והפחידו אותי ומאז התחלתי לגמגם נו אז מה? האמת שניסיתי לבד לחקור את נושא הגמגום והסתבכתי ולכן זה לא מעניין אותי יותר ב"ה יש לי אשה טובה ילדים ונכדים חמודים הגמגום כבר לא בראש מעינותי. יש הסוברים שזה גנים אבל אין הוכחות לדוגמא למה כאשר מישהוא מגמגם בשירה אין לו את התופעה אם זה בגנים. ולכן לדעתי כאשר הבטחון העצמי עולה גם ענין הגימגום פוחת.

 

[dudu740]

תשובה

אצלי זה היה כלב ,אני זוכר את זה כמו היום ! זוכר כל שניה מה קרה ואיך קרה ,אחרי שתקף אותי הכלב למחרת כבר הופיע הגמגום לא יכולתי לדבר מרוב פחד . ולצערי זה נמשך כבר 30 שנה !!! היום אני שולט על הגמגום ולא הגמגום עלי !!1

 

[shuky63]

רוב המגמגמים התחילו לגמגם בגלל כלב שתקף אותם

משום מה חלק גדול מההורים זוכרים מקרה כזה שקרה שמעתי כבר כל כך הרבה פעמים במפגשים את המשפט: ההורים שלי אמרו לי שהתחלתי לגמגם אחרי שכלב הפחיד אותי/נבח עלי/נשך אותי. לדעתי אין ילד קטן שלא ננבח/ננשך/הופחד על ידי כלב וכשההורים מנסים לזכור לאחור משהו שקרה זה מה שהכי קל להם לזכור

 

[yakovs]

נאוה המקסימה.

ליקטתי מהמדריך להורים למניעת גמגום משפטים שיכולים להתאים, אולי, לרגשותיה של נכדתך. אני מקווה שהדברים יעזרו לכם לנסח את המכתב. אמא, שיתוף הפעולה שלך הוא חיוני בשבילי. אני חוששת לשאול שאלות. בגלל הגמגום אני מבודדת מבחינה חברתית. אני מתוסכלת מזה שאינני מצליחה לבטא את מחשבותי. רמת השטף שלי מושפעת מרגשותיהם של האנשים בסביבתי הקרובה. לחצים, הערות וגערות הקשורים לאופן הדיבור שלי גורמים לי לגמגם יותר. אני מתביישת באופן הדיבור שלי, וזוהי הרגשה לא בריאה. הציפיות שלך מהדיבור שלי מעוררות בי חרדות. אני יודעת שזה כואב לך לראות אותי מגמגמת. אם אני מקבלת מסר שעלי להימנע מהגמגום בכל מחיר, זה מחריף את הגמגום שלי. אני לא אשמה שאני מגמגמת. אף אחד לא אשם בזה. יש לי כשרונות רבים ואני יכולה ורוצה לממש אותם. כאשר אני מתאמצת לא לגמגם אני מגמגמת יותר. אני נאבקת כדי להוציא את המילים. חשוב לי שתנסי להתייחס לתוכן הדברים שאני אומרת. כאשר אני מדברת איתך חשוב לי שתשמרי על קשר עין איתי. ביקורת על צורת הדיבור שלי מעוררת בי תחושה של כישלון. אם מדברים איתי בקצב איטי, זה מרגיע אותי. עוזר לי מאד כאשר לא קוטעים את דברי. ביקורת ושיפוטיות על אופן דיבורי מלחיצות אותי במיוחד. כשל בדיבור אינו שונה מכשל בהליכה, צריך להתרומם ולהמשיך ללכת. הדבר שאני הכי זקוקה לו עכשיו היא תמיכה נפשית. גמגום אינו בעייה קטאסטרופלית, אפשר להתמודד ויותר קל ביחד. אני זקוקה לחוויות חיוביות. אני צריכה הזדמנויות לעסוק בדברים שאני טובה בהם.

 

[shuky63]

לדעתי התגובה של ביתך נובעת מהתסכול וחוסר

האונים שלה מול הגמגום של הבת שלה כשהיא מרגישה שהיא לא יכולה לעזור. היא כנראה מגיבה באגרסיביות במצבי תסכול(הרבה אנשים מגיבים ככה)וגם במצב הזה. גם אני זוכר מקרה שבו אמא שלי שרצה איתי ממטפל אחד לשני בשנות ההתבגרות שלי,וכשפעם אחד נמאס לי כבר וכשהיינו צריכים ללכת למטפל אמרתי שאני לא רוצה ללכת ,היא צעקה עלי:מה ,אתה מעדיף לדבר ככה א..אא..אא... כמו סאדת (ב1978 הגמגום של סאדת היה הרבה בחדשות) אולי גם יש את העיניין הזה שכשלוקחים את הילד לקלינאי תקשורת בקליניקה הילד מצליח לדבר שוטף ואז כשבחוץ הוא מגמגם ההורה לא מבין למה הוא לא מדבר כמו שהקלינאי לימד אותו.אולי הוא חושב שהוא לא מתאמץ מספיק או אפילו עושה בכוונה. הרבה הורים לא מבינים כמה הגמגום הוא לא טכני אלא ריגשי. אולי ההמלצה הכי טובה זה לשלוח לבת שלך לינק לפורום הזה

 

[GP79]

היי נאוה

קודם כל אני שמחה שאת מבינה את הקושי של הנכדה שלך.זה כל כך חשוב שיהיה לה לפחות מישהו אחד שמבין שהיא לא אשמה שהיא מגמגמת.אני כל כך מזדהה עם נכדתך,כי גם אמא שלי,וכל המשפחה שלי,לא מקבלים את בעיית הדיבור שלי. אצלי הבעיה התחילה בגיל 11 וחצי.קיבלתי מחזור חודשי בפעם הראשונה,והתחלתי להתפתח כמו כל אישה נורמלית.אבא שלי,שאיתו היה לי קשר טוב,הפסיק בבת אחת לתת לי חיבה,תשומת לב ,חיבוקים וכו'... נוסף לזה,מגיל 0 אני שומעת מאמא שלי והמשפחה שלי רק ביקורת.בגדול,לא נתנו לי להתבטא בכלל,לא עודדו אותי אלא רק הכניסו בי את התחושה שאני לא בסדר.שכל דבר שאני עושה,הוא לא מספיק.וכל מה שאני רוצה לעשות,הוא לא טוב.כל זה ביחד,הוביל להתפרצות של הגימגום.אני מאמינה שזה הלם וחרדה מהחיים,כי פתאום אין לך משענת בבית,אף אחד לא רוצה להקשיב לך,לשמוע אותך,להבין אותך,ואתה נשאר לבד מול עולם אכזרי של גיל ההתבגרות.אין עם מי לדבר. עברו השנים,ועד היום,יש מעין שתיקה דוממת ורועמת בקשר לדיבור שלי.אף אחד לא מדבר על זה.מעדיפים להתעלם מזה וזהו.גם כשניסיתי לדבר אל ליבם,ואל ליבה של אמא שלי,נתקלתי באותה תגובה:שאני זו שלא בסדר,שאני זו שצריכה טיפול,שזה אסון טבע ובושה שקשה לי לדבר במצבים מסויימים,שזו בושה. אני לא רוצה להיות שלילית,אבל,מניסיון שלי,אם הצד השני,כלומר האמא,לא מוכן לקבל את זה שהבת שלה מגמגמת.שכן,לבת שלה יש בעיה,ושהיא צריכה את התמיכה שלה ואת האהבה שלה...אין שום סיכוי שהיא תקבל את זה.מקסימום היא לא תעיר לה,אבל הילדה תרגיש בתוך תוכה שהאמא שלה לא מקבלת אותה.זה כאב לכל החיים,לצערי. אני שורדת בחיים.לאט לאט.הכל אצלי בחיים מגיע באיחור,רק בגלל חוסר תמיכה.לא בגלל הגימגום.רק בגלל חוסר הביטחון.רק בגלל התחושה הנוראית הזו,שאני לבדי עם הגימגום,שאף אחד (מהמשפחה) לא מוכן לתת תמיכה וכתף ל "בושה הגדולה" שיש לי. אני כותבת לך את זה מהלב,פשוט תתני לנכדתך תמיכה מלאה כמה שאת יכולה.זה מאוד יחזק אותה לדעת שיש מישהו בצד שלה,שיש לה אוזן קשבת קרובה.שאת אוהבת אותה למרות שהדיבור שלה לא מושלם. חבל על האנרגיות שתשקיעי בלנסות לשכנע את האמא.לפעמים מה שילד צריך,וגם מבוגר,זה בסך הכל מעט תמיכה אמיתית וכנה.זה הכל.זה מחולל פלאים.זה נותן הרגשה אחרת לגמרי למי שפגוע כל כך מהורים שלו. בהצלחה

 

[yakovs]

GP79

התרגשתי לקרוא את דברייך. מה שכתבת כאן כל כך אמיתי ונכון. ובכל אופן, הצלחת - למרות כל הקשיים ואולי דווקא בגללם - לפתח מודעות עצמית בוגרת ורגישות גבוהה לזולת. בת כמה את, אם מותר?

 

[GP79]

תודה רבה !

אתה צודק,בגלל הקשיים פיתחתי מודעות עצמית.לפעמים החיים פשוט לא משאירים הרבה ברירות. אני בת 32

 

[yakovs]

ברוכה הבאה!

את מוזמנת להצטרף לבית הקטן והחם שלנו.

 

[GP79]

תודה רבה!

 

[stkachov]