עצמאות כיצד?

[Yin]

OK

אמרת נכון: "רק שלפעמים יש צורך בכלים נוספים כדי לעשות צעדים והרבה תמיכה ועזרה." אמרת גם: "מקבלים ואוהבים אותו מאוד רק שאנחנו חושבים " "רק ש..." מאוד דומה לאבל, במקרה זה ממש תחליף. השאלה החשובה בעיני, במיוחד בפורום אימון, היא מי חושב שמי מפסיד? יש הבדל אם אתם חושבים שאחיך מפסיד או הוא חושב... העניין מעציב את הוריך, לכן זה ימשיך. אני מציע להוריך לבחור בשמחה שאחיך ימשיך לגור אצלהם בבית, ללא סייג. לא בגלל שאני תומך בהשארותו של אחיך בבית ההורים, אלא בגלל שאני יודע ש"אשר יגורתי" תמיד מגיע, וגם "אשר מעציב אותי" אינו מאחר. אני חושב שמה שאת עושה הוא דבר נכון, את לוקחת אחריות ומנסה לשנות. אני, כמאפשר, מנסה לתת לך עוד כיוון - שונה ממה ציפית ועדיין תקף. עדי

 

[dadondadon]

לדעתי גם אם יעזוב

את הבית, הרי שיש צורך בשינויי פנימי אצלו. אז מלבד הדחיפה הנעימה, (להבדיל מבעיטה..)., לעזוב את הבית, צריך גם בקטנה לעזור לו. או... איך? בשביל התכלס אני פה--- כאחותו , את יכולה להתחיל בזה שתאמרי לו שקיבלת מחברה זוג כרטיסים להצגה/מופע מדהימים ובעלך לא יכול בדיוק להגיע, אז תשריין לך בבקשה את יום רביעי הבא לבוא איתי... אפשר גם עם בעלך שתהיה חברה נוספת... אחר כך כבר תיזמי קנייה יזומה של כרטיסים לסרט כי שמעתי שזה סרט מדהים- ואז למישחק כדורסל ואולי לעשות מנויי לעונה, ואולי ללכת לבאולינג יחד, ןכך הלאה... להזמין אותו לעשות לך כאילו טובה אישית, כי את לחוצה השבוע בזמן ואתם מבקשים שיקפוץ לבנק/לדואר/למשרד השיכון וכו לעשות במקומכם את הסידור כי אתם נורא עסוקים.. הילד יתחיל להיות פעיל. מנסיון של בעל שישב בבית- השיטה שהכי עבדה היא לארגן לו כמה שיותר סידורים אמיתיים כאילו העיקר שיזיז את עצמו . אפילו לעשות סקר שוק של מכוני כושר בעירכם... משהו כזה... בקיצור הזדהיתי עם הורייך ואיתך. ובהצלחה......

 

[isaacm]

מילה נוספת - ואל תיפגעי, הכוונה אך לעזור

מינימום של אחריות מצד מי שבוחר להגיב ולתרום בצורה של עצה זה לבדוק את כל האפשרויות במצב. לעולם - עוצמת התגובה תראה את עוצמת הרגישות. מזמין אותך לעבור על השירשור הזה ולראות היכן הגבת (לגבי אילו עניינים) בצורה החריפה ביותר. אלה המחוזות בהם תרצי להתבונן כדי שתוכלו להתקדם. מאחל לכם הצלחה, מכל הלב. שבת שלום איציק

 

[מתגעגעת לארץ]

היי מצטערת שלקח לי כמה ימים..

אני גם חושבת בהחלט שהוא צריך אדם שילווה אותו. את צריכה להיות בתיאום עם ההורים ולקחת את ה"פרויקט" הזה ברצינות כנראה שנחוצה כאן דחיפה אסטרטיבית כדי לעזור לאחיך לטפל בעצמו.לכן הצעתי את האולטימטום הנ"ל כי יכול להיות שאחיך נמצא במין ניוון בו שום ספר או כל השפעה מתונה לא תביא לשינוי. מצטערת שאין לי מישהו להמליץ עליו זה פרויקט שצריך לקחת ברצינות ולחפש בכל מקום אפשרי ,לשאול אנשים ופשוט לחפש.לא חסרים בארץ מטפלים מדהימים צריך פשוט להתאמץ ולמצוא את מה שנראה לך הכי מתאים לאחיך{הכוונה לצאת מחוץ לגבולות האינטרנט} ולאחר מכן להציע את זה לאחיך. יש סיכוי טוב שהוא יסכים אם זה ייעשה בצורה חכמה עם הרבה סבלנות שהוא ירגיש שזה בה ממקום של כאב אהבה ורצון לעזור לו. אין ספק שזה לא יהיה קל ,יכול להיות שהוא יתנגד אבל אם תצליחו הוא עוד יודה לכם בסוף.

 

[Yin]

על סמך מה את חושבת כך?

וממליצה על דרך הפעולה הזו?

 

[נעמי לזר]

הורים לילד מבוגר

הי ליטל, האם את עדיין איתנו? היום קיבלתי מייל מביתי שיצאה לטיול בחו"ל. ותוכ"ד קריאה נזכרתי בך ובשאלה שהעלית בפורום. שמת לב כמה תגובות היא מעוררת? רציתי לשתף אותך במחשבה שלי לגבי הורות לילדים גדולים. תפקיד של הורה זה תפקיד מורכב. זה תפקיד שדורש עדכון תמידי. משתנה תוכ"ד תנועה עם הגדילה של הילד. הורה נדרש להתאים את עצמו לצרכים המשתנים של הילד. כהורה לתינוק רך, לוקח זמן ללמוד מה התינוק רוצה כשהוא בוכה בקול רך, מה הוא מתכוון כשהוא זועק לשמים ומה מציק לו כשקול בכייו נשמע כאילו הוא מתלונן... כשהילד גדל ולומד ללכת יש צורך לעמוד על המשמר ולהשגיח שלא ילך לאיבוד. שלא ישלח ידיים לחשמל גלוי ... את זוכרת את הספר פו הדוב? יש שם תיאור שובה לב על אימהות. כיצד אמא קנגה מנסה להגן על בנה רו ודואגת שלא יטבע במים. מאידך, היא מתאפקת מלקפוץ לתוך המים להצילו, ובכך מאפשרת לו להתמודד עם המים כדי להכיר את יכולתו בשחייה, את כוח שריריו ולפתח את בטחונו בעצמו. הסיפור על קנגה להיות הורים לילדים בוגרים דורש מאיתנו ההורים להעמיד גבול בינינו לבין הילדים. להציב בפניהם גבול ולאפשר להם להתמודד מולו ולגדול בזכות ההתמודדות עצמה. בני הבכור סיים את שירותו הצבאי ואפילו הספיק לחזור מטיול בחו"ל. ימים רבים רבץ על הספה מול הטלויזיה ולא עשה דבר. לא הואילו כל הדיבורים. השיחות בינינו - נמאס לו לשמוע וגם לנו להשמיע. הבעיה נפתרה כשהצבנו בפניו שלט: אתה חייב לצאת מן הבית. כן, זה היה קשה מאוד. הרגשתי נורא עם עצמי. חששתי שאאבד אותו. הוא כעס עלי. אבל זה היה זמני בלבד. לימים שמעתי אותו מסביר לחבר: "תדע לך, שהבית פשוט מנוון". את מבינה, הוא הודה שהוא לא היה מסוגל לעשות שום שינוי, אפילו לא לצאת לעבוד, כל עוד הוא חי בבית. הוא היה חייב ש"נשליך" אותו החוצה כדי שיוכל להתפתח באופן עצמאי. מה דעתך?