עצוב

[m i t a l y]

עצוב

אחותו של בעלי חולה מאוד. אתמול התברר לנו שהסרטן פשט בכל גופה וימיה ספורים. בנה הגדול עמוס בכעסים עליה, על שיטת החינוך שלה ועל איך שהיא גידלה אותו ולא היה מוכן ועדיין, לבקרה. עדיין לא מוכן אפילו לגשת למיטתה ולהיפרד ממנה. הכעסים שלו שולטים בו. עצוב.

 

[גלבועא]

זה אולי עצוב,

ברם, אבל, אולי, אך מי אנחנו שנשפוט אותו? מה אנחנו יודעים על החיים של שניהם? מהי הזכות שיש לנו לשפוט אותו? האם מותה המתקרב של אמו זו סיבה בשבילו לשכוח? לוותר? על בסיס מה בדיוק? אישית אני מתנגד לכל הנטיות המלודרמטיות של "פיוס בטרם מוות" או הגישה של "לדבר" כי זה יועיל. זה מתאים אולי לסרטים אבל לא לחיים. מצטער אם אני נשמע נוקשה מאוד, אבל יש משהו בשיפוטיות הזו שדי מטריד אותי.

 

[אור חבצלות]

גלבועא, לדבר הוא

האמצעי הטוב ביותר לדעתי לליבון ותיקון "קלקולים" ביחסים בינאישיים. אין דבר טוב ממנו ובתנאי שכל אחד מקשיב לאחר ומנסה להבין. ובקשר ל "פיוס בטרם מוות" - זה שיישאר בחיים יסבול רגשי אשמה אחרי מות קרובו. חבל. חלק מתהליך האבל הוא הרגשת אשמה גם אין סיבה לאשמה.

 

[גלבועא]

אל תעלבי, בבקשה, אבל

דברייך נשמעים כמו מנטרה ששוננה היטב, אבל לא בהכרח יש בה איזו אמת ביחס למציאות.

 

[אל דן]

חשיבה נוספת

הניסיון מלמד שבטווח הארוך, הגישה שהוצגה על ידי אור חבצלות, אכן מתבררת כנכונה וכמציאותית. אנשים לא מדברים על כך שהם רוצים להתפייס ופשוט מרגישים שלא יכולים. ההבשלה מגיעה לפעמים לאחר עשרות שנים של מרירות ותחושת תקיעות. זה באמת עצוב מאוד לכל הצדדים.

 

[גלבועא]

אנשים גם לא רוצים להתפייס

ויש אנשים שנורא אוהבים שאנשים אחרים מתפייסים, ויש כאלה שגם מתפרנסים טוב מאוד מזה.

 

[maybesure]

מזל שיש כאלו

 

[ה ר מ י נ ה]

אני הגעתי למסקנה עגומה שיש

משפחות שתרבות הברוגז אצלהם מאוד מפותחת, לעומת משפחות אחרות שבהן נוהגים לטפל גם בבעיות הכואבות ביותר בדרכים אחרות. כמובן שגם התגובות כאן מתנהלות על פי הדגם הזה. יש אנשים שאינם מוכנים לקבל פתרון של ברוגז וניתוק מגע בשום מקרה ואחרים שהברוגז הוא חלק בלתי נפרד ממערכות היחסים שלהם. אני לא אומרת את הדברים מנקודת מבט שיפוטית (לפני שמתנפלים עלי) אלא מתוך הכרות עם אנשים וגם מקריאה של יותר משנה של דברים שאנשים כותבים בפורום הזה. אני באופן אישי, דוקא משום שבמשפחה המורחבת שלי יש כמה תופעות של ניתוקים כמעט נצחיים ללא כל נכונות לפיוס, מאוד חרדה מדפוס התנהגות כזה. קודם כל מכיון שכשמתחילים ניתוק כזה איש אינו יודע כמה זמן הוא ימשך, ויתכן שבסופו של דבר הניתוק יהיה סופי (למרות שזאת לא היתה הכוונה הראשונית). כמו כן ברור לי שניתוק כזה גוזל הרבה מאוד אנרגיות לא רק מהמנותק אלא גם מהמנתק המייסר את עצמו גם אם הוא משוכנע שהצעד היה מחוייב המציאות.

 

[גלבועא]

אני מאידך, כמני שנוקט

בניתוק כסוג של פתרון, לא מסכים אתך. גם, כי כשאני מנתק זה נעשה לאחר נסיונות אחרים לפתור את הבעיה. גם, כשאני מנתק, זה ניתוק סופי. [אני מורגל במוות ובנטישות במהלך חיי, אני כבר לא "סובל" מהחלטה שלי לנתק. אני מאוד בעד הפסקת ההתחככויות שגורמות סבל וכאב, גם במחיר שלא להגיע להלוויה, או לשלושים או לשנה לגילוי המצבה. בינינו, כשאדם כבר לא פה, לא נראה לי שממש צריך להיות אכפת לו. עד היום לא ממש שמענו על מתים שבאו לדרוש עלבונם מהחיים.

 

[ה ר מ י נ ה]

אתה מסכים לחלק אחד ולא לשני

אני כמובן לא מכירה אותך וגם לא את הכותבים האחרים, אבל בכל הפעמים שהוזכר ניתוק מקרובים כגון הורים ניכר בין השורות שהדבר מפריע לכותבים (אולי לא לך באופן אישי אבל לכל האחרים שאין לי ענין למנות אותם כאן) וגם אתה, בתקופה שלא היה לך קשר עם אביך הזכרת זאת כמה פעמים. כמו שציינתי, אינני בוחנת כליות ולב אבל גם עצם העיסוק בברוגז גוזל מן האדם אנרגיות, ולא כולם מסוגלים להתנתק סופית גם מעצם העיסוק בנושא. שוב, צריך לזכור שאנחנו מדברים בפורום בהכללה מסויימת ולא באופן אישי על אדם כזה או אחר, כי כמו בכל דבר, גם פה יש יוצאים מן הכלל.

 

[אור חבצלות]

ה"מנטרה" לא שוננה היטב היא נאמרת

מתוך לימוד ונסיון חיים עשיר.

 

[גלבועא]

אני חושב שגם נסיון חיי אינו בטל

בשישים, ולא תמיד ולא בכל מקרה "דיבור" הוא הפיתרון. לפעמים צריך להשאיר את הדברים כמות-שהם. עצב זה בסופו של דבר ענין סובייקטיבי מאוד, לא שמענו שהבן של הגברת שמיטל מדברת עליה עצוב, רק מיטל אמרה, כמשקיפה מהצד, שהיא עצובה.

 

[maybesure]

מי שעסוק בלכעוס

לפעמים שוכח להיות עצוב. בעיקר כי חשוב לו להיות צודק.

 

[גלבועא]

הכללה שנשמעת כמו

"דיבור הורי טיפוסי", מסוג פתגמי החכמה שהורים מטיפים לילדיהם בלי לבדוק את אמיתותם, את צדקתם ו/או את תקפותם. כעס איננו דבר שלילי, אם הוא מניע לפעולה מסויימת. מי שעסוק בלכעוס שוכח להיות עצוב?? הלו.. על סמך מה? איזה היגיון מפעיל אמירה זו<?

 

[maybesure]

כעס אינו דבר חיובי

בעצם.. אפשר הסבר ממך מה כ"כ חיובי בלכעוס (חוץ מלפזר פתגמי שכנוע עצמי בצדקתך?) מי שעסוק בלכעוס שוכח להיות עצוב לפחות בנושא עליו הוא כ"כ כועס, על סמך זה שחשוב לו להיות צודק. כבר הצעתי לך פעם להיות טיפטיפה יותר חיובי, מבטיחה לך שתהנה הרבה יותר מהחיים. אמנם הפורום הזה הוא "הורים והוריהם" אבל לפעמים נחמד גם לקרוא פה קצת פחות קיטורים על כמה ההורים נוראיים. מי שעסוק פחות בלכעוס עליהם - מוצא את עצמו מחייך יותר. לשמחתי ומזלי יחסי עם הורי הוא חם, כייפי וחברי. והחיים מחייכים אלי ואני אליהם בחזרה. תמיד אפשר למצוא סיבות לכעוס, על ההורים/אשה/ילדים/חברים/עולם. הכל עניין של בחירה. אגב, לילדי אין לי מה להטיף, הם למדים מדוגמה אישית של מערכת היחסים הנפלאה שלי עם הורי. גם לך אין לי מה להטיף.. לא יעזור וגם: אני פה רק להביע דעה, לא לשכנע. מאחלת לך שתהיה קצת יותר מאושר

 

[רותהמואביה]

הכעס גוזל מאתנו אנרגיות ומעסיק

את מוחנו גוזל מאתנו שלווה נפשית. לכן עדיף לא לכעוס.

 

[maybesure]

../images/Emo45.gif מוסיפה: בעיקר אצל אנשים עם רגש

 

[צפצפה היחידה]

כנראה-

כנראה שהוא מודע לכך שימיה ספורים. מודע לכך שתכף לא יהיה לו למי לגשת... ולמרות הכל, החליט שהוא אינו רוצה לראותה- אז כנראה שיש סיבה מאד גדולה וכואבת לכך על אף הקושי הכאב הטבעי שמתעורר נוכח סיפור שכזה...

 

[גלבועא]

הכאב והקושי של מי?

איך את יודעת שיש לו סיבה גדולה וכואבת? דיברנו אתו? שמענו אותו?

 

[צפצפה היחידה]

יש אפשרות נראית לעין אחרת?

שבן לא רוצה לדבר עם אמו על ערש דווי?! כנראה שיש סיבה.