עצוב...

[!מניה וביה!]

עצוב...

ב``ה נמאס לי להיות מצחיק, אני רוצה קצת להיות עצוב. מותר לי נכון? אז הנה משהו עצוב שכתבתי... שעת בוקר בבית המדרש ב 770. אחד הבחורים יושב בוילון התלוי מעל מקומי, באותו וילון שלפני שמונה שנים נפתח באחת ואור גדול בקע ממנו. הגעגועים לרבי מציפים אותו, כי הגעגועים לרבי הם לא רק לגילויים מסוימים ותו לא. הגעגוע הוא לא רק לדולר או לשיחה, הגעגוע לרבי הוא געגוע עצמי, לרבי. זה כולל גם געגוע גם לימים של העלם והסתר יחסי, ימים בהם ראיתנו את הרבי היתה דרך מרפסת וחלון עם תריסים. ביושבי עת שחר רגע בו הסתתי מבטי אל על והבטתי בוילון התלוי לו מעל והשבתי עיני אל השיחה והכתב ושוב שקעתי בעיון, הלא כך הוא מוטב ומתוך הכתב הוא עולה לפני צח, וברור, ממלא את רעיוני ומבעד לוילון מציץ לי הכאב ומעבר למסך שורר חושך, והלב דואב כי הבטתי לראותו לחזות בדמותו כי חפצתי כה לחזות בפניו כי רציתי לראות שוב את עיניו אך הוא, שמעולם לא הכזיב, נעלם לי ודמותו שמילאתה כל כולי חסרה לפתע. אוי אלי אלי ואי שם וודאי הוא מאיר באורו הידוע, המלטף, המעיר ועוד עמנו בנפשנו בנשמתנו במחשבותינו בהגיגנו בהעלותנו על מטתנו ובקומנו ממנה וגם בעת בה הסתובבנו אנה ואנה ובעת תפילתנו, בה פרשנו תחינתנו אנא ה` השב לנו את מלכנו. מניה וביה (

 

[צבי220]

געגועים

כבר אמרו חזל חסד עשה הקב``ה שעשוי המת להישכח מהלב תפסיק להתגעגע ותתחיל להאמין מתי כבר תחזרו למציאות וסוף סוף יהיה רבי בשר ודם