עצוב,
כשמפלגה היסטורית שמניותיה בהקמת המדינה, חרותה, עצמאותה ופיתוח החברה שלנו הם כבירות, כבדות ומכובדות, למרות הביקורת ואולי גם בזכותה, הופכת לבלתי רלוונטית זה עצוב. הייתי רוצה להגיד תמיד, אבל זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו דבר כזה קורה. למצנע אין שום דבר רלוונטי להציע למציאות בה אנו חיים. מצנע הצהיר שיילחם בטרור כאילו אין מו"מ וינהל מו"מ כאילו אין טרור. הוציא מהנפטלין הצהרה ישנה של רבין ז"ל שהיתה נכונה לתקופה בה עראפת הכניס לכלא את החמאס והג´יהאד האיסלמי. כעת הוא חטיבה אחת איתם. כחלק בלתי נפרד מהטרור יש להלחם בו ובמנגנוניו, כי טרור זה דבר שחיבים להלחם בו. אין עם מי להידבר, אין פרטנר בצד השני, רק תאוות רצח, שחיתות, שקרים ורמייה שיטתית. אנחנו ראינו איך כול דיבור, כול הסכמה או הבנה עם הצד השני מופרת או לא מיושמת. לכן אין עם מי לדבר, לכן הדיבורים הם בניינים הנבנים באוויר. ולכן הדבר הוא בלתי רלוונטי - מנותק מהמציאות בה אנו חיים. וחוסר הרלוונטיות של מצנע הופכת את כול המפלגה שבחרה בו לבלתי רלוונטית. חוסר הרלוונטיות הזו נובעת עוד יותר מההתנגדות לממשלת אחדות, לא רק העם רוצה ממשלת אחדות, המפה הפוליטית לא מאפשרת הקמתה של ממשלה אחרת, כול האחרות יהיו צרות יותר, עם הרבה יותר שותפים, ומאוד לא יציבות. וע"כ הדיבורים על "אלטרנטיבה" הם פשוט חארטה, ניתוק גמור ואבסורדי מהמציאות. על כן, התחושה הקשה שלי היא שאלו הן שנותיה האחרונות של מפלגת העבודה. אני לא אומר זאת מתוך שמחה לאיד ולא מתוך תחושת כאב של חבר מפלגה. אינני חבר, לא במפלגה הזו ולא ביריביה ואיני שותף לדרכן. אני אזרח מהשורה, שמודע לתרומתה ההיסטורית, וכול שאני חש הוא את הכאב שבאובדן של חלק בלתי נפרד מהתרבות והפוליטיקה בא גדלנו. מי ייתן וניתוח זה לא יתגלה כהספד המקדים את זמנו.
כשמפלגה היסטורית שמניותיה בהקמת המדינה, חרותה, עצמאותה ופיתוח החברה שלנו הם כבירות, כבדות ומכובדות, למרות הביקורת ואולי גם בזכותה, הופכת לבלתי רלוונטית זה עצוב. הייתי רוצה להגיד תמיד, אבל זו פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו דבר כזה קורה. למצנע אין שום דבר רלוונטי להציע למציאות בה אנו חיים. מצנע הצהיר שיילחם בטרור כאילו אין מו"מ וינהל מו"מ כאילו אין טרור. הוציא מהנפטלין הצהרה ישנה של רבין ז"ל שהיתה נכונה לתקופה בה עראפת הכניס לכלא את החמאס והג´יהאד האיסלמי. כעת הוא חטיבה אחת איתם. כחלק בלתי נפרד מהטרור יש להלחם בו ובמנגנוניו, כי טרור זה דבר שחיבים להלחם בו. אין עם מי להידבר, אין פרטנר בצד השני, רק תאוות רצח, שחיתות, שקרים ורמייה שיטתית. אנחנו ראינו איך כול דיבור, כול הסכמה או הבנה עם הצד השני מופרת או לא מיושמת. לכן אין עם מי לדבר, לכן הדיבורים הם בניינים הנבנים באוויר. ולכן הדבר הוא בלתי רלוונטי - מנותק מהמציאות בה אנו חיים. וחוסר הרלוונטיות של מצנע הופכת את כול המפלגה שבחרה בו לבלתי רלוונטית. חוסר הרלוונטיות הזו נובעת עוד יותר מההתנגדות לממשלת אחדות, לא רק העם רוצה ממשלת אחדות, המפה הפוליטית לא מאפשרת הקמתה של ממשלה אחרת, כול האחרות יהיו צרות יותר, עם הרבה יותר שותפים, ומאוד לא יציבות. וע"כ הדיבורים על "אלטרנטיבה" הם פשוט חארטה, ניתוק גמור ואבסורדי מהמציאות. על כן, התחושה הקשה שלי היא שאלו הן שנותיה האחרונות של מפלגת העבודה. אני לא אומר זאת מתוך שמחה לאיד ולא מתוך תחושת כאב של חבר מפלגה. אינני חבר, לא במפלגה הזו ולא ביריביה ואיני שותף לדרכן. אני אזרח מהשורה, שמודע לתרומתה ההיסטורית, וכול שאני חש הוא את הכאב שבאובדן של חלק בלתי נפרד מהתרבות והפוליטיקה בא גדלנו. מי ייתן וניתוח זה לא יתגלה כהספד המקדים את זמנו.