עצוב
הבת שלנו פחות מאושרת לאחרונה. פחות רוצה ללכת לגן. כל בוקר נהיה עניין סביב זה. מתחילה בסרוב להחליף חיתול ולהתלבש, ממשיכה בלא רוצה ללכת לגן. וכשמנסים לדבר עם הגנן הנחמד-אך-חסר-ביטחון-נורא הוא ישר נהיה הגנתי ואומר שבגן הכל בסדר ומקסים והיא שמחה ומרוצה. אבל לא בסדר, אני רואה. כשמביאים אותה בבוקר ישר הולכת לספה ויושבת לה בצד עם הזחל והמוצץ שלה. כשבאה לקחת אותה בארבע, היא בדיוק באותה תנוחה. לא קופצת על המזרונים, לא מתפוצצת מרצון להראות לי איך היא מתגלשת, לא שמחה באופן מופגן לקראתי. רק באה אלי ומבקשת ללכת הביתה או לגינה. וגם שם, היא עושה את התנועות אבל לא נראה שמבפנים היא בתוך ההשתעשעות. הכי רוצה להתנדנד כל הזמן ולהסתכל על העולם. אפילו לא לשיר בנדנדה כמו תמיד. ובחוג התעמלות שהתחלנו ללכת אליו כל כך קשה לה. כל הזמן היא בוחרת לעשות אחרת מהילדים האחרים, מסרבת לעשות מה שהמדריכה מציעה, מתקשה להתחיל ולהפסיק פעילות, מאוימת מהילדים האחרים (בסך הכל עוד ארבעה, כמו במשפחתון אליו היא הולכת). אחרי החוג שאלתי אותה למה בחרה לשבת על המגלשה ולא על המזרון, כמו שאר הילדים, ואמרה שלא היה לה מקום על המזרון. והיה. אבל בלב שלה הרגישה שאין. ואני, הלב שלי מעוך מצער. לא יודעת איך להגיע אליה, מה קורה לה. זה הגיל (שנתיים בעוד שבוע)? איך נסגרה פתאום,נעטפה במשהו. אתמול כעסה עלי ופשוט שתקה. לא בכתה, לא הפגינה רוגז. רק זויות פה משוכות למטה והפניית גב. זה משהו איתנו? זה משהו בגן? והיא משתדלת לשמוח ולצחוק ולהשתולל, אבל זה נראה מאומץ ולא טבעי ושלם כמו קודם. יש לכם משהו טוב להגיד לנו? או משהו בכלל? אנחנו מאד עצובים כאן (שירי, אמא ואבא).
הבת שלנו פחות מאושרת לאחרונה. פחות רוצה ללכת לגן. כל בוקר נהיה עניין סביב זה. מתחילה בסרוב להחליף חיתול ולהתלבש, ממשיכה בלא רוצה ללכת לגן. וכשמנסים לדבר עם הגנן הנחמד-אך-חסר-ביטחון-נורא הוא ישר נהיה הגנתי ואומר שבגן הכל בסדר ומקסים והיא שמחה ומרוצה. אבל לא בסדר, אני רואה. כשמביאים אותה בבוקר ישר הולכת לספה ויושבת לה בצד עם הזחל והמוצץ שלה. כשבאה לקחת אותה בארבע, היא בדיוק באותה תנוחה. לא קופצת על המזרונים, לא מתפוצצת מרצון להראות לי איך היא מתגלשת, לא שמחה באופן מופגן לקראתי. רק באה אלי ומבקשת ללכת הביתה או לגינה. וגם שם, היא עושה את התנועות אבל לא נראה שמבפנים היא בתוך ההשתעשעות. הכי רוצה להתנדנד כל הזמן ולהסתכל על העולם. אפילו לא לשיר בנדנדה כמו תמיד. ובחוג התעמלות שהתחלנו ללכת אליו כל כך קשה לה. כל הזמן היא בוחרת לעשות אחרת מהילדים האחרים, מסרבת לעשות מה שהמדריכה מציעה, מתקשה להתחיל ולהפסיק פעילות, מאוימת מהילדים האחרים (בסך הכל עוד ארבעה, כמו במשפחתון אליו היא הולכת). אחרי החוג שאלתי אותה למה בחרה לשבת על המגלשה ולא על המזרון, כמו שאר הילדים, ואמרה שלא היה לה מקום על המזרון. והיה. אבל בלב שלה הרגישה שאין. ואני, הלב שלי מעוך מצער. לא יודעת איך להגיע אליה, מה קורה לה. זה הגיל (שנתיים בעוד שבוע)? איך נסגרה פתאום,נעטפה במשהו. אתמול כעסה עלי ופשוט שתקה. לא בכתה, לא הפגינה רוגז. רק זויות פה משוכות למטה והפניית גב. זה משהו איתנו? זה משהו בגן? והיא משתדלת לשמוח ולצחוק ולהשתולל, אבל זה נראה מאומץ ולא טבעי ושלם כמו קודם. יש לכם משהו טוב להגיד לנו? או משהו בכלל? אנחנו מאד עצובים כאן (שירי, אמא ואבא).
