עצוב לי

  • פותח הנושא silo
  • פורסם בתאריך

silo

New member
עצוב לי

הי, כתבתי כאן לפני כשבוע ואני פה כל יום איתכן אומנם לא כותבת. נורא קשה לי ועצוב לי עברו כבר שלושה חודשים והזמן עובר ושום דבר לא קורה כולם אומרים שזה עוד טרי ויקח זמן אני מרגישה אותה כל היום כאילו היא פה ליד הרגשה מזעזעת נורא ומפחידה אותי, נורא קשה לי לדבר עליה בטיפול אני לא מוכנה עדיין אני מרגישה שכל תחושת הביטחון שהיתה לי אי פעם נעלמה החיים ממשיכים ואני תקועה, חזרתי לגור עם אבי לפני כחודשיים יש לי אבא מקסים אבל לי זה שונה אני עזבתי את הבית לפני שש שנים והייתי רגילה לשקט שלי לפרטיות וגם זה אבד אני לא יכולה לבכות לידו לא מדברים עליה כי כל דבר קטן שקשור אליה גורם לו לבכות (אבי חולה לב קשה מאוד)ובמצבו זה לא טוב, גם ביננו האחים לא מדברים עליה רק על השבוע האחרון שלה על המוות הפתאומי שאף אחד לא חשב עליוולא היה סימן מקדים לו. אני יכולה לכתוב עוד הרבה על הרגשות שלי אבל בנתיים שום דבר לא ממלא אותי תחושת ריקנות גדולה מאוד. זהו שיהיה לכם יום מקסים חושבת עליכן גם אם לא מגיבה ולנעם מזל טוב וכל הכבוד על היוזמה והאומץ - מעריכה אותך מאוד לסקאלי - שאותך אני עדיין לא מכירה הרבה - רפואה שלמה אמן!!!
 

עידן64

New member
סילו יקרה,

קודם כל מחבקת אותך חיבוק גדול.אצלך הכל עוד כל כך טרי שאי אפשר רחרת.אי אפשר לתפוש,לעכל לקלוט ולשאת אבדן שכזה בזמן כה קצר ובכלל...אמי נפטרה לפני 21 שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה,מתגעגעת,עצובה מרגישה את החוסר העצום הזה,בעצם כמו חור שנשאר וצץ כל פעם בגודל אחר והתחושות בעצמה אחרת.אני גם די חדשה פה ויותר קוראת ממה שכותבת,אבל מאושרת שמצאתי לי מקום שכזה,עם בנות מדהימות שכאלה וממש לא מוותרת על כניסה יום יומית לאתר. מאחלת לך שתצליחי להגשים את מה שכתבת כ"לוגו" שלך,שתרשי לעצמך לחוות להתאבל לבכות ולדעת שזה בסדר,לעבור את השינוי הגדול בחייך מכל הבחינות בצורה שתשאיר מקום גם לך ולרצונותיך ושתדעי ימים טובים יותר ומאושרים.
 

אדומה2

New member
מכירה את תחושותייך

אני זוכרת שכתבת פה על כך שאת חוזרת הביתה אחרי שכבר חיית חיים שלמים מחוץ לבית. גם זה שינוי לא פשוט. אני מכירה מאוד את התחושות האלה של אימא פה ליד והכי אני מכירה זה שהבטחון הלך ואיננו עוד. גם אני הרגשתי ככה, כאילו כל מערך הבטחון שלי, הפילטר שלי לחיים, פשוט קם והלך לעולם אחר. 3 חודשים זה באמת מעט מאוד זמן. יקח עוד קצת עד שתוכלי להרגיש גם דברים אחרים פרט לריקנות ולעצבות האינסופית האלה שממלאות אותך. האם היחסים שלך עם אבא שלך טובים? ועם האחים? אגב, למה בעצם חזרת הביתה?
 
היי סילו ...

קודם כל, נעים להכיר, וברוכה הבאה לפורום. לא הייתי כאן כככל הנראה כשנכנסת לראשונה. ותודה על האיחולים - מאוד נגע לליבי שאת מברכת אותי כך למרות שאת לא מכירה אותי ... אשר לתחושות שלך - כפי שאת רואה, הן מוכרות להרבה בנות פה. אני יודעת שאולי זה נראה עכשיו בלתי נתפש שאי פעם התחושות האלה ישתנו. אבל כל הבנות שכותבות לך על כך, לא כותבות את זה סתם. הן מנסות להעביר לך את המסר, שגם הן היו בנעליים שלך ועולמן חרב עליהן, וכמוך הם חשבו שהחיים לעולם יישארו מעורבלים וטרופים. אבל עם הזמן, ועם כל הכאב, החיים מתארגנים מחדש. בשלב הזה שבו את נמצאת, 3 חודשים אחרי, את חווה את הדברים שהכי הגיוני ונורמאלי שתחווי. אני תמיד אומרת שלא במקרה הדת היהודית קבעה את המועדים של שבעה, שלושים, ושנת אבל. אבל זה הזמן להתאבל. הרגשות שלך טבעיים לגמרי, והאבל שלך על אימא חשוב. את נפרדת ממנה. רק שתדעי, שאחרי החודשים הראשונים, או השנה הראשונה, הדברים ככל הנראה יירגעו מעט, והכאב יתמתן וישנה צורה. באשר לנקודות הנוספות שהעלית בקשר לשיבה הבייתה, אני מחכה לשמוע את התשובות שלך לשאלות של אדומה2, אני חושבת שהן רלוונטיות. לסיום, יקרה, אני מקווה שאת מוצאת כאן בית חם. אנחנו לא יכולות להעלים את הכאב, אבל אנחנו יכולות להקשיב לך ולחבק אותך ולהציע לך כתף והבנה.
 

אור שי

New member
גם אני

גם אני מרגישה את אמא, יושבת לידי, מסתכלת עליי,,, אני מרגישה שהיא כאילו הולכת לידי כל הזמן... כמה שזה משמח שהיא איתי , אני ממש פוחדת... זו הרגשה קצת מפחידה.... (ואני עוד צריכה לקום בלילה האכיל את התינוק....) מבינה אותך... נראה לי שלמרות הקושי צריך להסתכל על זה רק בצורה חיובית... היא איתנו רק כדי לשמור עלינו....
 
למעלה