עצובה
אנחנו בשנות ה-40 לחיינו, נשואים 10 שנים, יש לנו 2 ילדים. הזוגיות שלנו עברה משברים קטנים וגדולים (למשל טיפולי פוריות קשים, הפלות) ואף פעם לא הייתה "שקטה". בעלי מאוד עקשן ובכל הקשור לתקשורת בין-אישית איתי הוא די מתקשה. בעבר חשבתי שזה בגלל אופיו (מעט ביישן) ובגלל עברו (הוא דתי לשעבר) אבל היום יותר מתמיד אני חושבת שפשוט נוח לו להיות ככה. הוא לא מראה חום ואהבה ולא מפרגן על אף שאני כן עושה זאת.
הבעיה שבגללה אני פונה אלייך היא שמדי כמה שבועות הוא פתאום "בוחר" לא לדבר. ממש להיות ברוגז. הפעם הזו למשל החלה לפני חודש ואין לי מושג למה או מה הוביל לזה. לפעמים הוא בעצמו לא מבין/זוכר למה הוא התחיל בכלל עם הברוגז. כאמור זו לא פעם ראשונה אבל בכל פעם שזה קרה מאז שאנחנו ביחד אני היא זו שמושיטה יד לפיוס אם דרך שיחה, אם דרך מכתב שאני כותבת לו או סמס בטלפון אבל בשורה התחתונה זו אני. הגם שאינני יודעת את הסיבה בגינה הוא בוחר להשתתק אני באיזשהו שלב נשברת ומבררת מה קרה.
אני אישה משכילה, קרייריסטית, נאה מאוד, מוקפת בחברים וחברות ומאוד אהובה. אבל מרגישה ככ לבדי. ככ בודדה. כבר עשר שנים שאנחנו נשואים, ואני כל פעם מחדש מתאכזבת מהקריזות שלו.
הייתי מעדיפה שיריב, שיוציא שיצעק וירוקן את מה שיש לו, נריב כמו כל זוג ואז נתפייס אבל התקשורת שלו ככ גרועה. בעלי לא רוצה לבוא לטיפול זוגי בשום אופן. כואב לי על הילדים שרואים אותנו ככה בקושי מדברים. אני ממש מיואשת. כואב לי שבחוץ ככ מעריכים אותי, מחמיאים לי ומעניקים לי תחושת משמעות ובבית הכל קר ומנוכר. אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו ולמה אני בכלל נשארת בקשר כזה? הרגשות שלי מאוד מעורבים ואני מבולבלת מאוד. אשמח לעזרה.
אנחנו בשנות ה-40 לחיינו, נשואים 10 שנים, יש לנו 2 ילדים. הזוגיות שלנו עברה משברים קטנים וגדולים (למשל טיפולי פוריות קשים, הפלות) ואף פעם לא הייתה "שקטה". בעלי מאוד עקשן ובכל הקשור לתקשורת בין-אישית איתי הוא די מתקשה. בעבר חשבתי שזה בגלל אופיו (מעט ביישן) ובגלל עברו (הוא דתי לשעבר) אבל היום יותר מתמיד אני חושבת שפשוט נוח לו להיות ככה. הוא לא מראה חום ואהבה ולא מפרגן על אף שאני כן עושה זאת.
הבעיה שבגללה אני פונה אלייך היא שמדי כמה שבועות הוא פתאום "בוחר" לא לדבר. ממש להיות ברוגז. הפעם הזו למשל החלה לפני חודש ואין לי מושג למה או מה הוביל לזה. לפעמים הוא בעצמו לא מבין/זוכר למה הוא התחיל בכלל עם הברוגז. כאמור זו לא פעם ראשונה אבל בכל פעם שזה קרה מאז שאנחנו ביחד אני היא זו שמושיטה יד לפיוס אם דרך שיחה, אם דרך מכתב שאני כותבת לו או סמס בטלפון אבל בשורה התחתונה זו אני. הגם שאינני יודעת את הסיבה בגינה הוא בוחר להשתתק אני באיזשהו שלב נשברת ומבררת מה קרה.
אני אישה משכילה, קרייריסטית, נאה מאוד, מוקפת בחברים וחברות ומאוד אהובה. אבל מרגישה ככ לבדי. ככ בודדה. כבר עשר שנים שאנחנו נשואים, ואני כל פעם מחדש מתאכזבת מהקריזות שלו.
הייתי מעדיפה שיריב, שיוציא שיצעק וירוקן את מה שיש לו, נריב כמו כל זוג ואז נתפייס אבל התקשורת שלו ככ גרועה. בעלי לא רוצה לבוא לטיפול זוגי בשום אופן. כואב לי על הילדים שרואים אותנו ככה בקושי מדברים. אני ממש מיואשת. כואב לי שבחוץ ככ מעריכים אותי, מחמיאים לי ומעניקים לי תחושת משמעות ובבית הכל קר ומנוכר. אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו ולמה אני בכלל נשארת בקשר כזה? הרגשות שלי מאוד מעורבים ואני מבולבלת מאוד. אשמח לעזרה.
