עצובה

[crema2]

עצובה

אני רוצה להיות מאושרת, כל כך רציתי ורוצה ואני כל כך בודדה. אני בת 23 וחצי . אני כרגע מובטלת . אין לי חברות , אני תמיד בבית עצובה. כל שנה זה חוזר על עצמו. אני רוצה ללכת לים ואין לי עם מי. בלימודים בבית הספר היה לי קשה ואמרתי לעצמי ברגע שאני יסיים ללמוד אני רוצה חופששש להתחיל להנות סוף סוף ולא להשתעבד ללימודים וגם השמנה תוך כדי מתוך שעמום. מאז נייתי בצבא-היה לי נחמד שם . כשהשתחררתי לא מצאתי את עצמי , פתאום הבדידות נפלה עליי. עבדתי במס מקומות עבודה מאז השיחרור בשנה הראשונה ולא מצאתי שם תחושת סיפוק. לא הסתדרתי עם העובדים, הם לא היו נחמדים, לא מצאתי חברות ושום תחושת סיפוק . למזלי פוטרתי ואחרי שנה בדיוק התחלתי לעבוד בתחנת דלק. העולם חייך אלי -שוב כמו בצבא היה לי נחמד. אחרי 9 חודשים פוטרתי כי נגמר החוזה למניקת קביעות בעבודה. המהנל הישן הציע לי אחרי 3 חודשים לחזור , ובעצמי רציתי מאוד וחזרתי. והנה שוב ההנהלה הראשית שלחה למנהל מכתב כי נגמר לי החוזה . כך כל כאב לי הלב . 2-3 עובדים כבר קיבלו שם ותק . אני מרגישה מקופחת מאוד. אחת העובדות כל פעם היתה מעירה לי על העבודה שלי: שאני בת 23 , שאני אמצא עבודה עם אתגר וזה כולה תחנת דלק מסריחה כדבריה -היא שם עם ותק ואני לא דווקה היא שהביעה נימת זלזלול- החודש היא כבר עובדת שנה שם. נפגעתי מאוד. אז נכון שהמנהל שלי היה סבבה וזה לא הייתה החלטות שלו אלא של ההנהלה הראשית מי נשאר ומי לא אבל זה צובט בי בלב. כבר עבר חודש מאז הפיטורים . יצא לי לדבר עם העובדת ברשת חברתית. היא שוב הפגינה בשלה וצינה שאם אני יחזור לשם בפעם ה-3 כולם יעשו ממני צחוק. שאפילו המנהל לא יקח אותי ויקח חיילות שרק השתחררו (דווקה המנהל כן אמר שיכול להיות אני יחזור כשיעבור פסק זמן של כמה חודשים (3) ). היא לא מבינה כמה טוב היה לי שם. העבודה עצמה הייתה תפורה עליי. לא קשה במיוחד, עבודה בסביבה צעירה. הלקוחות היו סבבה וחלקם נחמדים מאוד. לאחר השיחה איתה יצא לי לחשוב על זה ואני עדיין לא מבינה מה רע בלעבוד בתחנת דלק לזעזל?? ולא לא כל החיים אעבוד שם , עד שירד לי מהעבודה הזאת מתישהו.. לא מעריכים אותי מספיק אז למה אני כל כך רוצה לחזור אם אחריה זה שוב יפטרו אותי. אני לא רוצה לעבוד בתחום אחר , מוכנה לעבוד בתחנה אחרת אבל מה שלחתי קו"ח לא חזרו אלי- כנראה שהם צריכים רק חיילים טריים נהייתי חסרת ביטחון לגמרי.התחלתי להשמין שוב ואת האמת גם לא נהנתי שירדתי 17 ק"ג עדיין לא הייתי מאושרת. אני לא רוצה לעבוד בתחום שאני רק יעבוד בכל עבודה שיש ואחזור הביתה כי בבית אין לי ממש חיים. אני כל כך רוצה להיות מאושרת ואני הכי עצובה שיש. אין צדק בעולם איך לקבל החלטה שאהיה שלמה איתה עם הסביבה משםיעה ולחוצת וזה לא עושה אותי מאושרת

 

[גרא.]

crema2,ההתרשמות מהפנייה שלך,שלי לפחות,היא שאת

עדיין אינך יודעת מה את רוצה להיות שתהיי גדולה.את מסתובבת סביב עצמך,מנסה דברים,למעשה ללא כיוון כלשהוא בחיים.ומכאן תוצרי הביניים של בדידות,בידוד חברתי (שכן עבודה או לימודים,מאפשרים יצירת קשרים חברתיים).ובעקר המון חוסר וודאות בעיני עצמך,לאן את הולכת,ואיך משנים את תמונת המציאות.וכזה כל כך מכביד,מוצאים לרוב מפלט, באכילה,במידה רבה כפייתית,וכך קורה לך לדברייך,שאת שוב חוזרת להשמין.והאושר? כולנו בסך הכל מחפשים אותו. לאחדים הוא בא ,ככה,קל.אבל הרוב חיייבים לעשות משהוא בכדי להגיע לכך.להערכתי,חשוב שיהיה לך כיוון ללכת או להתמקד בו בחיים,כיוון שבו תוכלי להגשים את עצמך,החלומות והשאיפות שלך,שיאפשר לך לא רק הגברת השליטה והבטחון העצמי,אלא גם התנסויות חברתיות,שימלאו חלק רב מזמנך החופשי.לשם כך,להבנתי כדאי שתפני כבר מחר למכון מקצועי להכוונה לבחירת מקצוע,בכדי לדעת בצורה מקצועית,למה את מוכשרת,מה כיוון ההתפתחות שלך.מה כדאי, לך ללמוד ובמה להתמחות אם בקורס או לימודים גבוהים.תוכלי לקבל המלצות על הסיכויים שלך בבחירה כזו או אחרת. והכי מתאים לשינוי,יהיה לך במה להתמקד,כיוון ברור עם סיכויי שינוי אופטימיים.יש כאלה,במצבך הפונים ונעזרים במאמן אישי.זו גם אופציה.אבל חשוב לפני כן שתדעי מהו הפוטנציאל שלך,ומהן הגבולות ליכולותייך.למה את נוטה,וכמה את מוכנה להשקיע בכדי להגיע לכך.תשובות לכך בשיחה עם פסיכולוג של המכון לייעות בבחירת מקצוע.בהצלחה.

 

[arizona19]

גיל 23 הוא גיל מחורבן

מה שאת מרגישה הוא נורמלי ובאמת כדאי ללכת לייעוץ,הורים שהשכילו ללוות ולתמוך בילדיהם באופן צמוד גם בגיל הזה חסכו את מה שאת מרגישה מילדיהם, אני מזדהה מאוד עם מה שסיפרת וזה קורה להמון בגלל החוסר בליווי של מבוגר עם נסיון שיסביר לנו איך להתמודד עם החיים האלה וחסרים הכלים להפוך אותם לחיים מאושרים אבל אני רוצה לומר לך משהו שאולי יהיה לך קשה להזדהות עימו אבל תנסי, אני בת 32 ולמדתי בצורה כואבת מאוד על בשרי שאת האושר אפשר למצוא רק עי עבודה קשה, לילד שהוריו לא חינכו אותו להיות מאושר כי תתפלאי אושר זה הרגל, ילדים שהוריהם הרגילו אותם מילדות להיות חיובים ובעלי ביטחון ומאושרים יצליחו בכל דבר שיעשו ולא משנה מה, את כרגע צריכה להיות המדריך של עצמך, כלומר להיות אחראית לעתיד שלך, לדעת שאם את רוצה להיות מאושרת את צריכה להביא אלייך את האושר, יש לך כמה ענפים שאת צריכה לטפח ואני אמשול אותך לעץ, יש לך שורשים שזה המשפחה יש לך ענפים שבאמצעותם את תגדלי את הפירות שזה האושר, הענפים הם הדרכים הרבות לגדל פירות, הצורך הבסיסי של האדם הוא לשרוד והוא יכול לעשות זאת עי טיפול כל הענפים והם: להיות בעל חשיבות לעצמו, להיות בן זוג, להיות שייך למשפחה, להיות שייך לקבוצה, חברים, עבודה, חוג לדאוג ליצורים החיים כמו בעל חיים כלשהו לדאוג לכדור הארץ ולצומח להיות בעל רכוש כל המרבה הרי הוא משובח, ככל שתעסיקי את עצמך יותר בתחומים הרבים כך תיפתחי לעולמות ולאנשים וחייך יהיו עשירים שימי לב לדבר נוסף...כשאת בחברת אנשים וחשה בדידות את צריכה לנסות להבין אילו מחשבות עולות בראש שגורמות לך להרגיש כך, שום מחשבה לא באה סתם, לכל מחשבה יש טריגר שמגיע מהיכן שהו מחוויה קודמת, ברגע שתחי שליטה על המחשבות האלו תוכלי להיות משוחררת ולפתוח את הלב, כי הלב הוא היחידי שיכול לגרום לך להתנהג באופו אותנטי ואז לגלות את אופייך האמיתי והמהות האמיתית שלך, אחרת זה הכול מסיכה, באהבה רבה והצלחה,

 

[גרא.]

ייעות=ייעוץ