עצובה בימים האחרונים

[מאי 282]

עצובה בימים האחרונים

אני מרגישה שעברה התקופה של ההלם
שהדמעות שעצרו יוצאות ושהזיכרונות מהמוות והמחלה מתפוגגים
ואני מתחילה להיזכר באמא הבריאה,החזקה,התומכת והמדהימה שהייתה לי
והגעגועים אליה קשים מנשוא,אני מרגישה שהעצב מחלחל אליי כל יום עוד קצת ועוד
ואני עוצרת לחשוב האם באמת היא לא תחזור?
האם באמת נפרדנו לתמיד?
אני חולמת עליה המון ומכל חלום כזה אני קמה לזעקת שבר של עצמי
אני מרימה עצמי,מתקלחת,מתלבשת,מארגנת את הילדים,נוסעת
לפסיכולוגית שמלווה אותי,ממשיכה לעבודה,חוזרת ומנהלת סדר יום
שהוא לכאורה רגיל ושיגרתי וטוב,אני חיה אבל בעצם לא.
אני נושמת אבל לא עמוק,אני מחייכת אבל לא מבפנים
ולעיתים אני שוכחת,שוכחת מה יפים החיים.

 

[mykal]

הפוסט שלך,

יש בו שני דברים אופטימיים מאוד--
האחד--את חולמת עליה, ובעיני, זו זכות גדולה, הנאה גדולה.
במקום להתעורר לזעקת שבר של עצמך, תהני מהביחד הרגעי הזה,
תתעלי את המראות לחויה של הנה היא איתי עוד קצת.
השני--שאת מצליחה , לנשום, שאת מצליחה לחייך,
זה לא מובן מאליו, בס"ה עבר יחסית מעט זמן.
עם הזמן, (מנסיון) הנשימה תעמיק, והחיוך יגיע גם מבפנים.

ותלמדי שהחיים יש בהם צדדים יפים, הגעגוע ילבש צורה אחרת.

ואולי אנסה לשתף ממשהו מאתמול--
נסעתי לאחותי עם שנים מנכדי, (אחד בן 2 וחצי, והשני בן שנה וחצי)
והם כדרכם של קטנים מתוקים, עשו משהו מצחיק.
ואז אחותי אומרת "אוי כמה חבל שסבא שוקולד (הכינוי של אבינו ז"ל בפי הנינים והנכדים)
לא כאן, כמה הוא היה נהנה ושמח.
ושתינו בכינו, כן הגעגועים מציפים החסר קיים.
אבל התאוששנו והיינו ונהננו יחד ונהננו מהילדים.

לומדים שאי אפשר אחרת. ולומדים להרגיע את הכאב.

 

[אשבל1]

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

להמשיך לחייך למרות....

מכתבת כל כך עצוב...
המון כאב נמצא בו, אך יש בו גם יופי.
אשרייך שאת מצליחה לזכור את אמך בימיה היפים.
מקווה שתיזכרי כמה יפים החיים.