עצה

[תמר1104]

תודה לך mykal בשיתוף ובתמיכה.

נראה שעברת תקופה קשה מאוד!
גם אני כמוך עליתי מאוד במשקל מאז. ב 3 חודשים הראשונים לא אכלתי וירדתי במשקל אך בשלושה הבאים אכלתי הכל ומהכל ועליתי מאוד מה שגרם לי יותר להסתגר ופחות רצון לצאת. לפנישבועיים תפסתי את עצמי בידיים והחלטתי לחזור לעצמי ולשמור.
תודה לך על השיתוף, זה כל כך עוזר!
רציתי לשאול:
האם הכאב פוחת עם השנים? האם ניתן להמשיך לחיות בשמחה ובאושר או שתמיד השמחה תהיה מהולה בכאב ובצער?
אני לאורך כל היום בתוך השאלות הקיומיות, בתוך המחשבות עליה ועל מה היתה אומרת וחושבת.
אני רואה ברחוב בנות עם אימן וכל כך מקנאה!
אני רואה ברחוב נשים מבוגרות מאימי ולא מבינה איך היא פתאום נעלמה ? היא היתה צריכה להמשיך לחיות!
היא היתה כל כך פעילה! קאנטרי, שחיה, בריג׳, ספורט. אומנות, טיולים בארץ ובעולם. נהנתה מהחיים.
זה לא הגיוני!

 

[אשבל1]

MYKAL יצאה לנופש למספר ימים בוודאי תשיב לך

כשתחזור

 

[תמר1104]

תודה לך אשבל על הרגישות

 

[mykal]

חזרתי לפני כחצי שעה.

ופתחתי רק את הפורום הזה, (אני משתתפת בעוד אחרים וקוראת בנוספים שאינני משתתפת.)
והחלטתי להגיב רק לך, (את השאר אקרא ואענה מחר).
כי שאלת שאלה מהותית.אני מצטטת אותה:"האם הכאב פוחת עם השנים? האם ניתן להמשיך לחיות בשמחה ובאושר או שתמיד השמחה תהיה מהולה בכאב ובצער?

אענה תשובה מורכבת --(אשתדל לתמצת)
אני חוזרת מארבעה ימי נופש--(טיולים וחויות) ונכנסתי לכאן,
כי אני כ"כ רוצה לספר לאמא, והיא לא כאן כדי להקשיב לי.
כן, בעלי כאן, ילדי כאן, אני מוקפת חברות אוהבות, ואני משתפת,
וזה אחרת, וזה לא כמו לאמא.

אז לשאלתך--האם הכאב פוחת? כן ולא, כן כי עובד שבשנים הראשונות לאבל--לא נסעתי,
ולא ענין אותי, ולא היה לי אינטגריטי ,והנה עכשיו אני כן נוסעת ונהנית.
אז נראה לי שהעצמה אחרת--כי יש השלמה,
כי אני רואה שיש שמתמודדים, אני רואה ופוגשת אמהות שכולות וזה נראה לי קשה יותר,
(אני לא בתחרות אלא 'לומדת' את החיים)
לכן, ההגדרה שלי--שהכאב משתנה, פשט צורה ולבש צורה אחרת.

אני נהניתי בארבעת ימי הטיול, בהחלט כן,
אני שמחתי מאוד כשחיתנתי ילדים, אני שמחתי מאוד כשזכיתי לנכדים,
אהה אם זה מהול בעצב?
אולי בעצב לא ממש, אבל בצער, ל כך שהיא לא איתי בשמחתי, שהיא לא מדרכה אותי ומיעצת בהתלבטות.
שהיא לא עוזרת לי בתפירת השמלה.
שהיא לא מסתכלת בעיני הכלת היפים שלה בסיפוק ובגאוה.
אבל אני שמחה בהשגים שלי--בשבילה.
אני מקוה שהיא שמחה שהחינוך שנתנה לי הצליח.

ועוד משהו קטן--למדתי--שהחיים חזקים, ואני חזקה לחיות אותם, כשהאין של נוכחותה איתי.
אבל היא לא 'מקלקלת' את היש -כי הוא גם שלה.

אם תרצי לברר עוד אשמח לשתף.

 

[תמר1104]

Mykal , ריגשת אותי מאוד!

ראשית, המון תודה על תגובתך למרות שרק חזרת...
זה ריגש אותי מאוד!
שנית, אני קוראת את מה שכתבת ובוכה, מאוד שמחה שנהנית!
שמחה על שחיתנת ילדים והיית מאושרת.
מאז שאימי נפטרה אני חושבת על הילדים שלי כל הזמן... אם אזכה לחיות ולראות אותם מתחתנים, אם אזכה לראות את הנכדים...
אתמול נשכבתי ליד בני במיטה לפני שנרדם ושוחחנו על אימי, שוב התחילו לזלוג הדמעות ובני שלח יד וליטף את פני וניגב את הדמעות ואמר: ״אני יודע שקשה, אבל אנחנו מתגברים״, אני נאחזת בכל המשפטים המחזקים של ילדיי ומנסה להמשיך קדימה.
עוד מקרה שקרה...אני עוברת דרך תחילת הרחוב של אימי כל בוקר כשלוקחת את ביתי לגן, יום אחד אמרתי: ״סבתא, בוקר טוב, (באחד הימים הראשונים שזה קרה) וביתי אומרת לי:״היא ענתה בוקר טוב״ ואני בהתלהבות שאלתי אותה:״באמת? שמעת?״ אז היא ענתה לי במין תשובה שכל כך ברורה לה: ״לא שומעים, אבל יודעים״. כל המחשבות והמשפטים האלו שלהם מחזקים אותי.
הפורום הזה גם מאוד מחזק אותי...נכנסת וקוראת תגובות ומחשבות ורגשות של בנות וזה מחזק.
תודה לך mykal, שתדעי שלמרות שאת לא מכירה אותי אני קוראת את תגובותייך בעיקר בלילות ללא שינה ומתחזקת.

 

[mykal]

תודה על תגובתך,

למה אינני מכירה אותך?
אני מכירה את הגעגוע, אני מכירה את הזכרון,
אני מכירה את האין, אני מכירה את הספקות בהווה, ואת השאלות על העתיד.
נכון שזו את?
כן, גם אני, ואנחנו במסע חיינו לומדות לחיות עם המציאות שהיתה, ועם זו הקיימת.
פעם אמרה חמותה של אחותי, משפט 'חזק' מאוד בעיני, (בהקשר של ארונות שמרוקנים)
"אין מקומות ריקים, אין חללים, מטיבם הם מתמלאים" ואני לקחתי את המשפט הזה לחיי,
ואני 'גורמת' במודע, למלא את מקומה בדברים שנעימים לי לזכור אותה.
למשל הילדים, הנכדים, התחביבים שעשינו יחד.
זו החלטה זו האופציה היחידה מבחינתי--לתפקד בכל האחריות כלפי המשפחה המצומצמת, אחי ואחותי,
ובתקופה האחרונה 'גיליתי את עצמי'.

מאחלת לך כוחות להתמודד, וניתן יד אחת לאחרת כדי להתחזק.

 

[תמר1104]

כן, כן, שוב קוראת אותך ובוכה. זו אכן אני את

שתיארת...הרגשת הגעגוע, ה׳אין׳, החוסר אונים, הצער, הכאב, תחושת הלבד....
אין מקומות ריקים, אין חללים מטיבם הם מתמלאים״- באמת משפט חזק...
אנסה לזכור אותו ולקחת אותו לחיי.
תודה לך mykal אמשיך להיכנס ולהתחזק ממך ומשאר הבנות.
המון אושר!

 

[mykal]

 

[Hen137]

לתמר

היי, אני אמנם לא אוכל לעזור לך כי אני בעצמי חווה את אותו הקושי מיום שלישי ה 11 ביוני 2013.. אבל, מה שלעיתים מנחם אותי במעט זו ההיכרות עם אמא והידיעה של מה החינוך על פיו חינכה אותי. היא לא הייתה רוצה שאשבר, היא לא הייתה רוצה שאהפוך לדיכאונית ועצובה. היא הייתה רוצה שהבת שלי תגדל על אותם ערכים ועקרונות של אהבת החיים והיותי מציאותית עם שתי רגליים על הקרקע. יבוא יום ועוד ניפגש כי אלו החיים וזה מה שמנחם. המלצתי פה בעבר ואמליץ שוב על הספר ״המוות חשוב לחיים״, הוא מכניס פרופורציות. עוד דבר שעוזר לי הוא להיזכר כמה שיותר בימים יפים שלנו יחד, בצחוקים, בביקורת, באהבה שלה אליי וכמובן בדאגה. אינני אדם דתי, אך אני מאמינה שהיא מלווה אותי מלמעלה ומתפללת בשבילי, בכל פעם שאני מתפרקת אני חולמת שהיא אומרת לי שסה עושה לה לא טוב לראות אותי ככה ולאחרונה התחלתי לקרוא תהילים לעילוי נשמתה. מקווה שעזרתי במעט.

 

[תמר1104]

חן, אכן גם אותי מנחם

עד כמה שזה נשמע מוזר, מנחם אותי לחשוב שאפגש איתה מתישהו.
כחודשיים לאחר מותה ניסיתי למצוא ספרים שינחמו, שיאמרו לי שיהיה טוב...שאני אוכל להתגבר ולהחזיק מעמד.
מצאתי מספר מצומצם של ספרים...תודה על ההמלצה. אני ארכוש את הספר.
תודה לך ובהצלחה גם לך בהתמודדות הקשה.

 

[שרה155551]

את מתארת

את שאני מרגישה, בכי ללא הפסקה. אימי נפטרה לפני חמישה חודשים ושלושה שבועות. התמודדות כל כך קשה, שאכן "שום דבר לא מצליח למלא את חסרונה ואת הגעגוע" ממש כפי שאת כותבת. גם אני תוהה מה יהיה ואיך אתמודד.

 

[תמר1104]

אנחנו אכן חוות תחושות אובדן, קושי וטראומה

ממש טראומה! החוסר אונים שבמוות, החוסר אונים שפתאום אמא שהיתה הכל בשבילי נעלמה.
גם אני כמוך לא יודעת איך להמשיך הלאה.
אני מבינה גם את הקושי שלך לראות את הכורסא שלה ןהמיטה שלה ריקה.
אני רק חושבת על הכורסא של אימי ועל הבית אני מתפרקת.
מאז הייתי פעם אחת בביתה, לאחר שלושה חודשים חשבתי שאני חזקה ומסוגלת להיכנס אליה הביתה.
אבל לאחר מכן פשוט התפרקתי, התמוטטתי. חזרתי לאחור...שלושה חודשים אחורה וכל ההתנהלות היום יומית הושבתה.
לכן אני כל כך מבינה אותך! את הקושי! את הכאב והצער! שאת חווה יום יום.
את צודקת , ילדים זה שמחה, שמחה ענקית! אני כל יום מודה לאלוהים על הילדים המקסימים שיש לי.
כל יום אני חושבת שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם. הם כל עולמי!
מקווה שגם את מוצאת את הדברים הקטנים שיחזקו אותך. זה כייף שיש לך את אחותך ואתן ביחד בבית.
מאחלת לנו שנמצא את הדברים הקטנים בחיים שיחזקו אותנו.

 

[אשבל1]

אפרת יקרה,

אני חושבת שהשיר של מיריק שניר " עץ העצב" יכול להמחיש היטב את התהליך:


עץ העצב - מיריק שניר

העצב
על אדם
שמת,
משול לעץ.
עת
נפתחת אדמה
לקבור אותו,
בלבנו
בור נפער

ושתיל
עץ העצב
ניטע בו.

דמעות חמות
מחלחלות
אליו,
משקות
מרוות
ולאט
לאט
שתיל
עץ העצב
נקלט.

שורשיו
דקים,
עצובים,
ארוכים,
מעמיקים
בנו
שנה
אחר
שנה.

אהבה,
געגועים
וכאב,
הם
שמש,
אוויר
ורוח
לעץ שבלב,
מכוחם
הוא מנץ
ומלבלב,

ומבלי שרצינו
פתאום
פורח.

ויום אחד
אנחנו מתפלאים
לראות,
שעץ העצב
הבשיל
פירות,

הפיח רוח
והעיר,
ציפור
שיר.

אך אם
לא נקלט
עץ העצב
בנו
באדמתו,
אנחנו
נובלים
איתו.

http://www.mirik-snir.com/pages/hebrew/news.php?id=91

 

[אפרת19812]

תודה אשבל ..ותודה לכולן על השיתוף.מעודד ומחזק

 

[אשבל1]