עצה

[אפרת19812]

עצה

שלום,
השנה, בפברואר 2013, אמא שלי נפטרה באופן פתאומי, אחרי 3 חודשים קשים בבית חולים.
קשה לי להתמודד עם העצב, הבכי והחור שנפער בבטני.
שום דבר לא מצליח למלא את חסרונה ואת הגעגוע.
האם מישהי תוכל לומר לי האם הקלישאה: "הזמן יעשה את שלו" היא נכונה במקרה הזה ? , ובאיזה אופן.
פתאום לאחרונה אני חווה עצב רב, גדול יותר מהחצי שנה האחרונה בה ככל הנראה הדחקתי ושמתי בצד את ההתמודדות.
ימים רבים אני בוכה ללא הפסקה ולעיתים עולים בי פחדים שזה לא יעבור. אמא שלי מגיעה גם בחלומות ובלילות אני מתעוררת לעיתים בבכי.
שחרור השליטה במקום של העצב הוא אתגר, שמצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מפחיד!
האם יש מישהי שתוכל לומר לי מה עובר בשנה הראשונה של האבל? מה צפוי? מה משתנה?
אשמח (עד כמה שניתן להשתמש במילה הזו) לשמוע חוויות על שנת האבל הראשונה ובכלל.
תודה

 

[mykal]

אין תשובה נכונה, איך זהאצלינו, כל אחת מתמודדת בדרכה עם ה'אין' עם ה'געגוע'
עם 'העצב',
השנה הראשונה איננה קלה והיא קצת כמו רכבת הרים.
מה שעזר לי להתמודד ההיו כל מיני דברים שהתאימו לי, ואספרלך עליהם.
1)כל הזמן השויתי עצמי לאמא שלי שהתמודדה עם אבל קולוסלי של כולם,
והיה לה ה'שכל' ה'כח' לבנות משפחה, לגדל ילדים לבד לבד, אז אני לומדת ממנה.
2)תיעלתי את העצב, לכעס ועלבון., על כל מי שלא הבין את הכאב שלי לעומק, והפסדתי לעצמי.
3) והדבר הכי נכון שעשיתי היה להעסיק את עצמי, עבדתי המון, הייתי עם הילדים, ורק אז
בלילות טיפלתי בצרכי הבית. קראתי, למדתי, --מבחינתי זו היתה ההצלה והעזרה הכי גדולה.

אם היה קורה היום הייתי הולכת לקבל עזרה, קבוצת תמיכה.
וכמובן משתתפת כאן בפורום, עם אנשים במצבי.
והנה אנחנו כאן לרשותך, מוכנה לתת כתף לבכות עליה, להיעזר.
מאחלת לך התגברות, ולתת לזמן קצת להתרחק מזירת הארוע.
יום טוב.

 

[עדיה222]

שלום אפרת

אני איכשהו מבינה ממה שכתבת שבחצי השנה שמיד אחרי פטירת אמך לא בכית, ועכשיו דווקא אחרי הזמן שחלף את מוצאת את עצמך בוכה ימים בלי הפסקה, ולפעמים את מתעוררת בבכי.
אני בטוחה שכל התאבלות היא שונה לגמרי, אבל גם בטוחה שיש מהלך "רגיל" של ההתאבלות, שבמשכו, לאט לאט, החיים נהיים יותר אפשריים. צערך נורא, ועכשיו הוא ממש אוחז בך, מתנפל גם בלילה. את בטח בוכה גם על הסבל של אמך בבית החולים. אני בכלל בכלל לא יכולה לחשוב על בית החולים שבו מתה אמי, התפלצתיות של סבלות בית החולים - היא ממש הורגת. אבל באמת הזמן הוא משהו בלתי נתפס ופלאי, כמו הזכרונות וכמו העבר - ואני מאמינה שיום אחר יום, בכי אחרי בכי, את תתרחקי מהבור הפעור ולא תרגישי אותו בעוצמה כה גדולה.
מה שאני זוכרת משנת האבל הראשונה על אמי זה ערפל גדול ואולי - מצב של מחלה, מחלת-המוות. אבל גם אחר כך עוד נמשך המצב המחלתי, ומלבד צער, כאב ודמעות אני חושבת שבלי אמא מתחולל בנו שינוי אישיותי גדול.

 

[תמר1104]

גם אימי נפטרה במפתיע באפריל 2013

לפני חצי שנה! הצער, הכאב, החוסר אונים שבמוות הוא קשה ולא ניתן לעיכול.
אני בוכה בחצי השנה האחרונה כל יום ולאורך כל היום והלילה. אמנם בחודשים הראשונים הבכי היה ממש לאורך כל היום והלילה ועכשיו המרווחים גדלו ויש הפוגות גדולות וגם חיוכים וצחוקים לפעמים אבל עדיין מרגישה את הכאב בכל הגוף והנשמה.
אמנם חיה אבל מרגישה עצבות נוראית ויחד עם זה רצון למצוא את המקום ואת הדרך להמשיך לחיות.
גם אני כמוך רוצה למצוא תשובות איך ניתן להמשיך? מה עושים כדי לשרוד עם הכאב והצער שמציפים אותי במשך היום?
אני מידי פעם נכנסת לפורום וקוראת את התגובות (להודעות לא שלי אבל להודעות של בנות כמותי)תגובות של אשבל ושל עדיה ו mykal ועוד בנות נחמדות שאפילו לא מודעות לכך שהן עוזרות לי בלילות ללא שינה...
כיום אני בטוחה שהכאב לא ייעלם אבל נלמד( לפי מה שאומרים) לחיות לצידו.
מאחלת לנו שנמצא את הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.
סופשבוע נעים.

 

[אשבל1]

 

[עדיה222]

לתמר

תודה שכתבת, אני חושבת שהלוואי שיכולתי לבכות כמוך ככל צרכי, יומם ולילה. את קרובה כל כך לאבדן. בבקשה קבלי את השתתפותי בצער ובכאב שלך. הניסיון שלי הוא שהכאב החזק שלי (אם אפשר לומר כאב במקום לתאר את כל הרגשות, הצער, ההלם, הייסורים, הרחמים) התכנסה עם השנים בשכבות שאוטמות אותו, כמו מדרכות שאוטמות את החול שלמטה ואת כל הצמחים והזרעים והנמלים. ובכל אופן - החיים הופכים למשהו אחר, הקושי מתרחק.

 

[תמר1104]

אני עדיין חיה אותה יום יום, עברה חצי שנה

ולמרות זאת נראה כאילו רק אתמול נפגשנו. ומצד שני נראה כאילו המון זמן לא דיברנו ולא התחבקנו. מוזר!
כל דבר בחיי היום יום, מזכיר לי אותה.
היא היתה המשענת שלי. כל דבר שקרה או ניקרה בדרכי, צלצלתי לספר, לשתף, ליידע, לשמוע עיצה טובה, לקבל תמיכה.
היא עזרה לי כל כך בעיקר בשלוש השנים האחרונות בתהליך הגירושים שאני עוברת. גרנו בסמוך וקפצתי המון עם הילדים ובעיקר בשבתות. היא היתה משחקת איתם שעות בסבלנות וברוגע. מלמדת אותם, יוצרת איתם יצירות אמנות( היתה מורה לאומנות בחינוך המיוחד) ותמיד עוזרת לי, פיזית, נפשית, כספית!
עבדתי בעבודה עם נסיעות מרובות, כל יום היתה מתקשרת כמה פעמים לוודא שהגעתי ליעד ומתי אחזור.
תמיד ידעתי שהיא שם דואגת, אוהבת באהבה ללא תנאי.
היום אין אף אחד שדואג ואוהב אותי, אבי נפטר לפני 20 שנה. (היה קשה אבל היה שם את אימי שהיתה חזקה ודאגה להמשיך לטפל ולדאוג.
קשה מאוד לדעת שאין מי שיאהב אותך וידאג לך יותר כמו אמא ואבא. אין מי שייתן עצות ויכוון.
אני עדיין מרגישה כמו הילדה הקטנה של אמא, אבל אני צריכה להיות הבן אדם האחראי, רק אני!

 

[עדיה222]

לתמר

אני מעלה את התמונה של אמא שלך משחקת ויוצרת בסבלנות בלי סוף עם הילדים שלך כלומר הנכדים שלה, כשאת בדרכים או בעבודה או גם אולי פשוט ישנה באחד החדרים בבית אמא, וחושבת על האין, איך כל זה איננו, וזה בלתי נסבל, כמה מובן שאת מרגישה שזה עתה ראית אותה. באמת זאת התמוטטות של מבנה מוצק, של וודאות גמורה.
אני מקווה שבתוך הקושי של הפרידה גם איכשהו נוצרות מסגרות שעוזרות לך, במטלות היום יום, בין עבודה לילדים.
תחזיקי מעמד! ואם מתאים לך תכתבי בפורום בבקשה.

 

[תמר1104]

עדיה, אכן את רואה את התמונה.

וזה אכן מאוד קשה! אני מתארת את המצב אך מרגישה שלא מצליחה באמת לתאר במילים מה היתה אמא בשבילי.
ועד כמה האובדן הזה קשה ובלתי נתפס! אובדן שמשאיר אותי פעורת פה וחסרת אונים!
תודה לך, על תגובתך ועל פועלך בפורום.
הפורום מאוד מחזק ואמשיך להיכנס מידי פעם בפעם.

 

[אפרת19812]

תודה רבה לכן. תמר, מאחלת לך בחזרה חוזק ושפיות

 

[תמר1104]

תודה אפרת, הרבה שלווה ומציאת כוחות!

 

[אשבל1]

תמר יקרה,

אני מאוד מזדהה עם התחושות שלך, והפיסקה האחרונה שלך... כואב כמה שזה נכון. אבל... כן מוצאים בדרך אנשים טובים שאוהבים, מעריכים, דואגים, נכון לא תמיד קל למצוא אותם, אבל הם קיימים, זו אהבה אחרת, דאגה אחרת, ועדיין זה נותן כוחות להמשיך הלאה

 

[תמר1104]

אשבל, את צודקת מאוד

אני קוראת את דברייך ובוכה! קשה מנשוא התחושה שאני לגמרי לבד בעולם!
וזה אכן נכון שיש אנשים טובים באמצע הדרך ואני מצליחה לראות אותם, ממש!
אבל יחד עם זאת מאוד רגישה גם לאותם אנשים קשים ולא נעימים שלעיתים נקרים בדרכי.
כל משפט, כל מילה לא נעימה ולא במקום קשה לי להכלה.
כאילו חשופה לגמרי לעולם וצריכה להגן על ילדיי ועליי...
תחושות של לבד...

 

[שרה155551]

ממש כך

מאז מותה של אימי הפכתי לאדם פגיע, שבוכה מכל דבר.
גם קודם הייתי רגישה אבל לא בכיתי מכל שטות. לוקחים כל דבר יותר ללב.
המוות הופך אותך לרגיש ופגיע. לפעמים אני אומרת שאין טעם לפתח שיחה מעבר לשיחה יבשה, כי במילא אנשים לא יבינו את
עומק הכאב והגעגוע הבלתי נסבלים, את הלבד בעולם. אני חושבת שמי שלא חווה זאת, ממש לא יבין זאת. יש כאלה שאומרים לי להפסיק לבכות כי אנשים יתרחקו, ואנשים לא אוהבים להיות ליד כאלה. זה נכון, אני מבינה זאת ושמה גם את "המסיכה". אבל לא מבינים שזה לא בשליטה, זה לא מנגנון מתוכנת. הכאב הוא כל כך עמוק, לראות את אימי מולי, את פניה והיא לא שם...לכאוב את הכאב שלי ושלה. יש אנשים שלא יבינו ויש אנשים שמספיק שרק יקשיבו לך וזה הרבה.

 

[אשבל1]

 

[אשבל1]

אם אני מזהה נכון

את אדם רגיש גם בלי קשר לאובדנים שחווית, והרגישות מעצימה ומקשה על ההתמודדות, גם אני כזאת, מאוד רגישה, ויכולה להזדהות מאוד עם תחושת הלבד הזאת למרות שאני מוקפת במשפחתי, הימים בהם הייתי צריכה לשרוד לבד מלווים אותי שנים אחרי. אני שומעת שיש בך הרבה כוח גם אם את נשברת לפעמים, יש לך מאגר אנרגיה עצום לשאוב ממנו כוחות ואלו הילדים

וגם אנחנו כאן בשבילך

 

[תמר1104]

תודה אשבל!

ממש מחמם את הלב.
גם את למדת לשרוד לבד, אם אני זוכרת נכון זה היה בגיל מאוד צעיר, קשה מאוד והתגברת על כל המכשולים. כל הכבוד!
איך עשית זאת?
אני באמת רגישה ובתקופה זו מרגישה מאוד לבד.
אני עוברת בתקופה זו גם תהליך גירושין לבד...כך שזה לא נעשה יותר קל...
אך יחד עם זאת אני מוצאת את הכוחות לילדים המתוקים שלי שנותנים לי המון כוחות חזרה.

 

[שרה155551]

גם אני חיה את

אימי יום יום, לא מפסיקה לבכות עליה יום יום. היא כל הזמן במחשבות שלי. לא מוצאת נחמה. גם לי אחרי מות אבי, אימא היא המשענת. אימא היא הדבק של המשפחה, ועכשיו שאיננה, החיים כבר לא אותו דבר. עצם זה שיש הורה, ובפרט אימא אוהבת וטובת לב, אתה מרגיש שיש לך משפחה, שיש לך לאן לחזור ויש מי שמחכה לך. ועכשיו אין לי את זה. כמו שכתבתי למטה, נראה כי מי שיש לו משפחה וילדים, לא כואב לו פחות, אך יותר "קל" לו להמשיך בחיים. ילדים זו אכן שמחה.
גם אני בתחושה שהיום אין מי שידאג לי ויאהב אותי כמו אמא ואבא. כך גם אחותי מרגישה. גם אם יש אחים ואחיות ונמצאים בקשר ואוהבים אחד את השני, זה לא כמו אהבתה של אמא. בסופו של דבר כל אחד ממשיך בדרכו עם המשפחה שלו, עם הבן זוג שלו. מה גם שלא כל אחד מהאחים לוקח את הכאב באותה עוצמה. אני מרגישה שאני ואחותי נותרנו "מאחור".
גם אני כמוך זקוקה לעצה ולהכוונה של אמא. איך אחותי אומרת "לאישור" של אמא. כן ממש ככה.
אני הילדה הקטנה של אמא. ולא מרגישה שונה מילדים קטנים. לראות כל בוקר את המיטה ריקה, את הכורסא ריקה, לחשוב שלא אדבר ולא אראה אותה יותר, גמר לי את הלב.

 

[תמר1104]

שרה, אנחנו חוות תחושת ורגשות דומים, השלב באבל

ובטראומה הנוראית שלנו הוא דומה!
אני כל כך מבינה אותך, אני ממש שם באותן התחושות והכאב, רשמתי לך גם בהודעה למטה.

 

[mykal]

משתפת אותך

בעוד 'פיסת חיים' מאז.

שאמא שלי נפטרה, הייתי שנתיים אחרי לידה שהשאירו אותי בבי"ח בגלל תתמשקל.
ובשבעה על אימי 'הפלתי עובר צעיר' ומאז יותר לא הריתי.
כאב הפרידה מאמא ליוהה את ימי ולילותי--שנה לא ישנתי, וכל הלילה בכיתי ופיצחתי גרעינים ופיסטוקים.
בתום השנה לא 'הכרתי' את עצמי.
מזלי שאני תופרת לעצמי. כמה זה לא היה חכם,
כמה חשוב היה לי לקבל תמיכה, אם רק הייתי יודעת איפה ואיך,
רק אז 'תפסתי' כמה אדם יכול 'להרוס' לעצמו.
לכן מציעה לך לכתוב הנה, למילה יש כח לתת שם לכאב של האובדן.
להגביל אותו ולתת לו מימד של אפשרות לצלוח את הקושי.
את יודעת שאין לך עזרה, אבל אני בטוחה שיש מי שאוהב אותך,
הילדים, חברות, את יכולה לבקש עזרה, את יכולה להשיג עזרה בכסף.
תשתפי את הילדים שלך בזכרונות שלך, ושהם ישתפו בזכרונות שלהם.
ולזכרון הטוב כח תומך.

אני כמו חברותי נמצאות כאן לתת לך יד ללוות בדרך הזו של ההתמודדות.