עצב
הוא עבר לגור בעירי. בהתחלה בא עם מזוודה קטנה אך לאט לאט החל להתפרס ולתפוס יותר ויותר מקום.. הוא רכש עוד חלקות.. הרס מבנים, בנה חדשים על פניהם, השבית מפעלים, בנה לעצמו עיר משלו. עכשיו זו עירו ואני רק אורחת אצלו. אני צריכה לבדוק אם אפשר לצאת לטייל.. אולי בדיוק יבוא לו לדבר? אני צריכה לשתוק כי הוא שונא רעש. והוא גם לא אוהב הרבה אנשים אז אני שומרת על בדידות. עם הזמן הוא הביא את חבריו. יש לו ... לא הרבה.. אבל יש. חבריו .. חבריו לאט לאט עזרו לו להמשיך להשתלט וביחד הם גילו מקומות חדשים בעירי, שהיא כבר עירם. חבריו.. הכאב .. הבכי.. הפחד ... המועקה... משתובבים בעירי.. מבנין לבנין - מדלגים מכאן לשם. העצב הוא המלך והוא שולט ביד רמה.. דבר לא יעשה אלא על פי דברו. והוא שקבע שהיום לא קמים.. והוא שקבע שהיום בוכים. והוא שקבע סתם ככה פתאום.. שהיום אין שמש בעיר והכל יהיה שחור. ויום אחד, סתם כך בשל השעשוע הוא נתן לחבריו לשלוט. אז לפעמים הכאב הוא מלכי.. ולפעמים הפחד. לפעמים הבכי שולט ואז הכל רטוב, קצת מלוח, אבל הם לא מתלוננים.. לפעמים המועקה באה ושמה את ידה בעיר... היא שמה ידה הכבדה בנפשי, בעירי ולא מזיזה אותה עד אשר הצער בא לו ומחליף אותה. העצב בא לגור בעירי. לאט לאט הוא השתלט על כל חלקה טובה (וגם על אלו הרעות) ועכשיו נותרתי רק אני .. שבורה משהו.. דהוייה משהו... מנסה להבין, מנסה לצעוק.. ולא יכולה להם.
הוא עבר לגור בעירי. בהתחלה בא עם מזוודה קטנה אך לאט לאט החל להתפרס ולתפוס יותר ויותר מקום.. הוא רכש עוד חלקות.. הרס מבנים, בנה חדשים על פניהם, השבית מפעלים, בנה לעצמו עיר משלו. עכשיו זו עירו ואני רק אורחת אצלו. אני צריכה לבדוק אם אפשר לצאת לטייל.. אולי בדיוק יבוא לו לדבר? אני צריכה לשתוק כי הוא שונא רעש. והוא גם לא אוהב הרבה אנשים אז אני שומרת על בדידות. עם הזמן הוא הביא את חבריו. יש לו ... לא הרבה.. אבל יש. חבריו .. חבריו לאט לאט עזרו לו להמשיך להשתלט וביחד הם גילו מקומות חדשים בעירי, שהיא כבר עירם. חבריו.. הכאב .. הבכי.. הפחד ... המועקה... משתובבים בעירי.. מבנין לבנין - מדלגים מכאן לשם. העצב הוא המלך והוא שולט ביד רמה.. דבר לא יעשה אלא על פי דברו. והוא שקבע שהיום לא קמים.. והוא שקבע שהיום בוכים. והוא שקבע סתם ככה פתאום.. שהיום אין שמש בעיר והכל יהיה שחור. ויום אחד, סתם כך בשל השעשוע הוא נתן לחבריו לשלוט. אז לפעמים הכאב הוא מלכי.. ולפעמים הפחד. לפעמים הבכי שולט ואז הכל רטוב, קצת מלוח, אבל הם לא מתלוננים.. לפעמים המועקה באה ושמה את ידה בעיר... היא שמה ידה הכבדה בנפשי, בעירי ולא מזיזה אותה עד אשר הצער בא לו ומחליף אותה. העצב בא לגור בעירי. לאט לאט הוא השתלט על כל חלקה טובה (וגם על אלו הרעות) ועכשיו נותרתי רק אני .. שבורה משהו.. דהוייה משהו... מנסה להבין, מנסה לצעוק.. ולא יכולה להם.
)