עצב שכזה....

[ליהי האחרת]

עצב שכזה....

לוויתי עכשיו את בני לחזרה לקראת המופע הגדול שיתקיים בקיבוץ ביום שישי. בדרך חזרה הביתה, עברתי ליד בית האבות הקיבוצי. היה שם אדם מבוגר, מבוגר מאוד, כולו רועד ובוכה שניסו להעביר אותו מכיסא הגלגלים לקלנועית. ראו על פניו את הפחד, והוא מירר בבכי... הפנתי את פני והמשכתי ללכת קדימה. לא יודעת למה, אבל דמותו לא משה מפני... והדמעות החלו לזלוג.... אני לא חושבת שהתמונה הזאת תשכח ממני....

 

[פנטום הצט]

זה מזכיר לי....

סבתא שלי סיימה את חייה במה שקרוי בקיבוץ שלה "חדרי חולים". כמעט כל יום שישי הייתי לוקח את אמא שלי לבקר אותה. לאחר תקופה מסויימת כבר לא זיהתה אותי ואחרי עוד תקופה גם לא את אמא שלי ואחיותיה. הייתי יושב שם ומסתכל על האנשים המסכנים האלו, שכל "חטאם" היה להזדקן. לפעמים זה היה מחזה נורא. הפסקתי ללכת לשם. לא יכולתי יותר לעמוד בזה. כל כך מבין אותך.

 

[מישל בת 34]

התמונות מהאלבום....

גזירי נייר שנותרו, מסודרים באלבום המשפחתי, שניכם החזרתם אותי לנוף ילדותי, הנכדה ה- 5 של סבא שלי, איש מאמין שאיבד טעם לחייו ביום שסבתי עצמה את עיניה. איש מוכר וידוע בסביבה, שבחר לברוח לטיפה המרה רק כדי להשכיח את הבדידות שאחזה בו. עם השנים מצבו החמיר, לא היה ניתן לשליטה, על אף שנישא בשנית. רגלו נקטעה, ואני, הנכדה ה- 5 במניין הנכדים, מובילה אותו יום יום בכסא הגלגלים שלו, והוא רק מחייך אליי ונושק לי בחום. במרוצה הזמן הטיפול הכביד על כל המשפחה, סבא הועבר למקום נוראי שכזה, בית אבות סיעודי, חושבת שככה זה נקרא. לבוא לשם היה נדרש מכולנו אורח רוח ונשימה ארוכה, חיכיתי לרגע שנוכל לבקר את סבא בביתו, רק כדי לא לראות את המראות הנוראיים של אלה שפעם לחמו בעד ארצנו, אלה שהקימו במו ידיהם את בניין הארץ, כך גם סבי, ממקימי ארץ ישראל, אבל סבא הרים ידיים,כוחותיו אפסו, וכמוהו גם אנחנו. שניכם החזרתם אותי לאלבום המשפחתי מישל

 

[י פ ע ת]

"אל תשליכני לעת זקנה"

זה השיר שהתנגן במופע לזקנים השוכבים בבית אבות ליד ביתי- זה היה קורע לב ומצמרר בייחוד כשידעתי על כמה מזדקנים ששוכבים שם בלי שמשפחתם תטרח לבקר אותם או אפילו להתעניין בהם. מפחיד להזדקן ויותר להזדקק! יש אימרה שאומרת: "עדיף למות זקוף מאשר לחיות על הברכיים"

 

[פנטום הצט]

אמא שלי תמיד שרה לי את השיר הזה...

אבל היא יודעת שכל עוד היא יכולה לשנות את הצוואה אז אין סיכוי... ולך י פ ע ת -- רק דבר אחד אומר "תלוי על הברכיים של מי..."

 

[י פ ע ת]

טוב , לא מדברת על זקנות מיואשות

הן בטח יהנו מהברכיים עד הנשימה האחרונה חחחח

 

[פשוט אישה**]

יפעת...

המשפט הזה כל כך חכם .....

 

[ליהי האחרת]

אני לא יודעת..

אם לשמחתי או לצערי... אבל אני לא טיפלתי באף סבא או סבתא שלי... אחד נפטר בשואה, שניים אחרים נפטרו כשהייתי צעירה מכדי לזכור, והאחרונה נפטרה כשהייתי בת 9 משיבה טובה וכשהיתה עדיין עצמאית. אינני נוהגת לעבור הרבה ליד בית האבות הקיבוצי מכיוון שזה בקצה השני של המשק, ורוב הפעמים שאני כבר שם בדרך כלל אין אף אחד בחוץ. יכול להיות שבגלל זה הארוע הזה נחרט אצלי, או פשוט המבט הזה של הפחד...עשה בי משהו. אומרים שכשמזדקנים חוזרים אחורה כמו תינוקות.... אבל אצל התינוקות יש את המבט הנאיבי התמים הזה על הפנים...להם אין דאגות והם לא מפחדים מכלום. אצל המבוגרים המבט עייף... וכשיש בו פחד הוא צורב לך בנשמה...

 

[אפרת שפושניק1]

ממש עצוב

מעניין למה הרגשות שלך מופנים הטרור ינצח אותכם ויחסל אותכם אנחנו ננצח אתם תטמנו באדמה ומהר

 

[נעמי 1]

והשבוע...

מלאו 7 שנים שאבא שלי נפטר... זה היה בא´ של חול המועד סוכות. שוב הכול צף ועלה למעלה. תהליך המחלה שלו החל במלחמת המפרץ... והלך והידרדר עד לשיכחה ובלבול. 5 שנים של סבל נוראי- לו, לאימא שלי במיוחד, ולנו הילדים. היינו לידו עד שהוא עצם את העיניים. הוא שכב מחוסר הכרה ובשלב מסוים הלב פסק פתאום והרופא ניסה להחיות אותו. אחרי שהצליח הוא ניגש אלי ואמר לי אתם יכולים להיכנס אליו שוב...ואז אמרתי לו... בשיא השלווה... "דוקטור, אני מבקשת ממך, אל תענה אותו. תן לו למות בכבוד. אל תעשו עליו ניסויים. והרופא אמר לי... "מה את יודעת מה אבא שלך היה רוצה" ואני עניתי: "אני יודעת". אז הוא אמר לי..." לי אין זכות". השעה הייתה 18:50 כשאבי נפטר. ואני הכי פוחדת מהמחלה הנוראית ההיא... שקוראים לה אלצהיימר. נעמי

 

[נעמה48]

מבינה אותך נעמי

עוד פחות מחודש ימים ,תמלא שנה לפטירתו של אבי. אותה מחלה ארורה ,אותה מחלה ההורסת את הכבוד ,האופי והתכונות היפות שאהבנו ביקר שלנו שליוו אותו כל ימי חייו והיוו למעשה את האישיות היחודית -רק שלו. לאט לאט השתלטה המחלה , שלב אחרי שלב ,וכל פעם נאחזנו בצימאון למה שעדיין נותר.מנסים לאחוז ,לשמר -אך ללא הועיל.התהליך היה חזק מאיתנו. לא ניפסק. היה חזק מכל רגשות האהבה שעטפו אותו ושלא ניפסקו לרגע,רגשות שלי של בתו האהובה עליו והאוהבת כל כך , שמילאו אותי אושר -כשהסכים לאכול ממני מעט,והאמנתי וקיויתי שבכוחות משותפים ,נוכל לה ונידחה מעט את רוע הגזרה. היא ניצחה את אבא ,אותנו ואת הרפואה המתקדמת שלנו שלא מצאה לה עדיין מרפא. אני כל כך מבינה אותך נעמי וכמונו יש עוד כל כך הרבה נפגעי אלצהיימר,הלואי ותימצא אותה תרופה מיוחלת שתימנע סבל נוראי כזה מהחולים והמשפחות שמי שלא חווה אותו לא מבין עד כמה הוא נורא. נעמה

 

[פשוט אישה**]

הכאב והפחד.......

הוא מהפך התפקידים , שהם עכשיו נזקקים לנו , וזה שונה , וזה כואב .... גם אימי בת 74 שתבדל לחיים ארוכים , התחילה את המסע המפחיד הזה שנקרא זיקנת הגוף לעומת צלילות הנפש שרוצה עוד ועוד לעשות , וכאחת שרואה את המצב מהצד , זה כל כך קשה , וכואב ....

 

[יהונתן 38]

ואת יודעת ?

ואת וודאי מתארת לך , שהסבא הזה שמרר בבכי בין כסא הגלגלים לקלנועית , היה איש צעיר כמוך וכמוני . בוודאי היה איזה חבר מרכזי בקיבוץ שלך , ואם לא היה חבר מרכזי , היה חבר מהשורה . אין מה לעשות זוהי דרכה של הטבע , פעם הם היו צעירים היום זקנים , פעם גם אנחנו נהיה כאלה זקנים . רק תפילה אחת אני בליבי אני נושא . לא להזדקק , לא לחלות במחלות זיקנה איומות . לא להתלות על צוואר הילדים , לא להיות על מעמסה על החברה . אגב , הסבא שלי , נמצא בוותיקון . מה זה וותיקון ? מקום מסודר לאנשים מתבגרים , במרכז הומה ילדים ומרכז הקיבוץ , במקום הנותן לאותם אנשים , צבע לחיים , סביבה שוקקת . שיהיו בריאים אותם אנשים , שנתנו ממירצם לחיי הקהילה , עכשיו תפקידנו להחזיר להם ולו במעט על כל שנות עשייה ותקופה לא קלה . והדרת פני זקן , לא סתם משפט , כי אם מלא משמעויות . מועדים לשמחה , יהונתן 38 .