עצב ללא גבולות
המצב מחמיר.בשבוע האחרון לא היה לי אפילו רגע של נחמה, גם כשהיו מסביבי אנשים הרגשתי כול כך לבד, גם כשחיבקו אותי הרגשתי כול כך קר מבפנים,ושום דבר לא עוזר.הם לא ממש מבינות אותי, ואין לי איך ממש להסביר להם. וההרגשה מתעצמת מרגע לרגע.להרגיש כול כך מיותרת בעולם, כול כל בלתי נראית, כול כך רייקה. כמו רוח רפאים שמרחפת מעל כולם,נוגעת לא נוגעת, אומרת לא אומרת, קיימת לא קיימת!. שום דבר שתגידו לא ישנה את זה,מילים לא עוזרות פה, אני רק צריכה שתהיו לצידי, אפילו בשתיקה, אפילו בלי מגע. שתהיו במרחק הסתכלות שאני אדע שאתם איתי כי מפחיד לי הלבד הזה. הוא מכאיב לי כול כך. הבנתי באמת כמה זמן אני כבר מרגישה חרא כשאתמול יצאתי בלילה ואנשים שאלו לאן נעלמתי.הרבה זמן לא יצאתי לא מתחשק לי הביחד הזה וכול הזיוף הזה של אנשים שכאילו באמת איכפת להם ממני ובא לי לעמוד מול אנשים ולהגיד להם בפרצוף בידיוק מה שאני חושבת עליהם. את אמרת שזה יעזור לי לצאת שוב,טעית! אתמול בלילה הרגשתי יותר לבד מכול השבוע. היה שלב שבהתחלה כולם היינו בגוש אחד ואז כולם התפזרו,נעלמו לי. ישבתי חצי שעה לבד, אולי אפילו יותר, הרגשתי בלתי נראית באופן מיוחד. אז הלכתי לאחד שגם לו כבר לא בדיוק איכפת ממני שכבתי לו על הרגליים כשברקע מתנגן Don't Cry של Guns N' Roses והדמעות פשוט החלו לזלוג באיטיות. כשחזרתי הביתה התאפקתי לא לקחת את המספריים ולפגוע בעצמי בכול דרך אפשרית. אני מדמיינת לאחרונה הרבה את ההלוויה שלי וחוץ מכמה שמותר להם אני ישנא את כול מי שיבכה ויתאבל, בכלל לא מגיע להם להתאבל עליי,לא היה איכפת להם בכלל כשהייתי חיה אז שלא ימררו על אובדני כשאני ילך. אני שונאת את הבן אדם שהפכתי להיות, כול הדיכאון הזה כבד עלי ביותר. אבל אין לי שליטה אני כבר לא מוצאת שום מקום שטוב לי בו חוץ מבזרועותיהן של כמה פיות שעוד קיימות בשבילי. ויש לי את אמא שלי, כשאני מדברת איתה אני נפתחת לחלוטין, מה שאני לא מצליחה לומרן להן אני אומרת לה. היא מבינה אותי, גם היא כמוני מרגישה כול כך לבד לפעמים, מרגישה שאם היא תעמוד כחלק ממעגל ואז פתאום תעזוב ידיים המעגל יתאחה ואף אחד לא ישים לב שקרה משהו. ככה תיארתי לה את זה, היא אישרה שגם לה זה קורה. חבל שזה קורה לעיתים רחוקות לדבר איתה ממש פתוח, אבל לאחרונה זה קורה יותר. כשאין לי כוח להתמודד עם העולם בא לי לזרוק הכול ולתת למישהו אחר לטפל בי, לערסל אותי בתוך הידיים, להבטיח שהכול יהיה בסדר, ולא לעזוב אותי לעולם. ככה זה היה כשהייתי איתו, הוא היה משכיח לי את כול הצרות.זה אחרת עכשיו אין מישהו שידאג לי כי לאף אחד את המחויבות הזאת, כולם עסוקים בדברים של עצמם ואני נובלת פה,בכאב ובאיטיות. טוב שהחיוך שלי עוד כאן, טוב שגם הצחוק שלי עוד כאן, יש לי מזל שאני לא בן אדם כזה שכשרע לו הוא מסתובב כמו סהרורי עם פרצוף ברצפה. זה קורה לי רק בהתקפים איומים של עצב כמו אתמול כמו ביום שני, שהתנתקתי מכול העולם ולא עניתי לטלפונים, וכיביתי את הפלאפון וכול מה שרציתי זה לצרוח כול כך חזק, הכי חזק שאפשר. אני יודעת שזה לא יעבור בקרוב,אין שום דבר שיגרום לזה להשתנות
המצב מחמיר.בשבוע האחרון לא היה לי אפילו רגע של נחמה, גם כשהיו מסביבי אנשים הרגשתי כול כך לבד, גם כשחיבקו אותי הרגשתי כול כך קר מבפנים,ושום דבר לא עוזר.הם לא ממש מבינות אותי, ואין לי איך ממש להסביר להם. וההרגשה מתעצמת מרגע לרגע.להרגיש כול כך מיותרת בעולם, כול כל בלתי נראית, כול כך רייקה. כמו רוח רפאים שמרחפת מעל כולם,נוגעת לא נוגעת, אומרת לא אומרת, קיימת לא קיימת!. שום דבר שתגידו לא ישנה את זה,מילים לא עוזרות פה, אני רק צריכה שתהיו לצידי, אפילו בשתיקה, אפילו בלי מגע. שתהיו במרחק הסתכלות שאני אדע שאתם איתי כי מפחיד לי הלבד הזה. הוא מכאיב לי כול כך. הבנתי באמת כמה זמן אני כבר מרגישה חרא כשאתמול יצאתי בלילה ואנשים שאלו לאן נעלמתי.הרבה זמן לא יצאתי לא מתחשק לי הביחד הזה וכול הזיוף הזה של אנשים שכאילו באמת איכפת להם ממני ובא לי לעמוד מול אנשים ולהגיד להם בפרצוף בידיוק מה שאני חושבת עליהם. את אמרת שזה יעזור לי לצאת שוב,טעית! אתמול בלילה הרגשתי יותר לבד מכול השבוע. היה שלב שבהתחלה כולם היינו בגוש אחד ואז כולם התפזרו,נעלמו לי. ישבתי חצי שעה לבד, אולי אפילו יותר, הרגשתי בלתי נראית באופן מיוחד. אז הלכתי לאחד שגם לו כבר לא בדיוק איכפת ממני שכבתי לו על הרגליים כשברקע מתנגן Don't Cry של Guns N' Roses והדמעות פשוט החלו לזלוג באיטיות. כשחזרתי הביתה התאפקתי לא לקחת את המספריים ולפגוע בעצמי בכול דרך אפשרית. אני מדמיינת לאחרונה הרבה את ההלוויה שלי וחוץ מכמה שמותר להם אני ישנא את כול מי שיבכה ויתאבל, בכלל לא מגיע להם להתאבל עליי,לא היה איכפת להם בכלל כשהייתי חיה אז שלא ימררו על אובדני כשאני ילך. אני שונאת את הבן אדם שהפכתי להיות, כול הדיכאון הזה כבד עלי ביותר. אבל אין לי שליטה אני כבר לא מוצאת שום מקום שטוב לי בו חוץ מבזרועותיהן של כמה פיות שעוד קיימות בשבילי. ויש לי את אמא שלי, כשאני מדברת איתה אני נפתחת לחלוטין, מה שאני לא מצליחה לומרן להן אני אומרת לה. היא מבינה אותי, גם היא כמוני מרגישה כול כך לבד לפעמים, מרגישה שאם היא תעמוד כחלק ממעגל ואז פתאום תעזוב ידיים המעגל יתאחה ואף אחד לא ישים לב שקרה משהו. ככה תיארתי לה את זה, היא אישרה שגם לה זה קורה. חבל שזה קורה לעיתים רחוקות לדבר איתה ממש פתוח, אבל לאחרונה זה קורה יותר. כשאין לי כוח להתמודד עם העולם בא לי לזרוק הכול ולתת למישהו אחר לטפל בי, לערסל אותי בתוך הידיים, להבטיח שהכול יהיה בסדר, ולא לעזוב אותי לעולם. ככה זה היה כשהייתי איתו, הוא היה משכיח לי את כול הצרות.זה אחרת עכשיו אין מישהו שידאג לי כי לאף אחד את המחויבות הזאת, כולם עסוקים בדברים של עצמם ואני נובלת פה,בכאב ובאיטיות. טוב שהחיוך שלי עוד כאן, טוב שגם הצחוק שלי עוד כאן, יש לי מזל שאני לא בן אדם כזה שכשרע לו הוא מסתובב כמו סהרורי עם פרצוף ברצפה. זה קורה לי רק בהתקפים איומים של עצב כמו אתמול כמו ביום שני, שהתנתקתי מכול העולם ולא עניתי לטלפונים, וכיביתי את הפלאפון וכול מה שרציתי זה לצרוח כול כך חזק, הכי חזק שאפשר. אני יודעת שזה לא יעבור בקרוב,אין שום דבר שיגרום לזה להשתנות