עצב והבנה

[conatus]

עצב והבנה

בצעירותי היה בי עצב על דברים שונים שהיום אין הם גורמים אצלי היום לעצב. מאחר ולא "רכשתי" לעצמי חיים אחרים ואני הוא אותו אדם הרי שהמסקנה ברורה - יכולת הניתוח שלי עם השנים הלכה והעמיקה ובעקבותיה גם הבנתי והמסקנה היא שהבנה מגרשת עצב - פשוט כך.

 

[timtamtum]

עצב

מה בנוגע לכך שאולי אינך מבין כלום ולכן נעלם העצב? לעיתים, אנו נוטים להבין את מהותו האמיתית של העולם (או כך נראה לנו) וזה מה שגורם לנו ל- לא מעט עצב

 

[conatus]

מהות העולם ועצב

אני לא מסכים איתך מאחר שברור לי שאני מבין שהעצב אשר בעבר התעורר בי בשל דימוי מסויים או זיכרון מסויים כבר אינו מתעורר עוד במציאות הנוכחית שלי וזו כשלעצמה הבנה. האם על פי תפיסתך מהותו האמיתית של העולם כרוכה בקשר ישיר בעצב ?

 

[timtamtum]

עצב

באיזו שהוא מובן אני חוששת שכן, ללא העצב לא היינו מבין מהו באמת עולמנו. תאר לך שכל חייך היו תמיד מלווים בשמחה. האם היית מעריך שמחה זו? באיזה שהוא מקום אנו צריכים לחוש היטב מהו עצב כדי להיות שמחים. ועצב זה שורר כמעט בכל מקום. אלו החיים שלנו אחרי הכול: עליות ומורדות כאחד.

 

[Matth]

היסוד הטרגי שבקיום האנושי

פילוסופים רבים דיברו על יסוד זה - שהטוב ביותר לטעמי עשה זאת ניטשה, לכן ללא ספק הבנה כלל אינה מונעת לטעמי עצב- אלא ההפך באמצעות ההבנה ניתן לחוות ולהעריך יותר לעומק את מכלול החוויות האנושי ואת היסוד הטרגי הבלתי נמנע שמתגלה בהםובך להיר את הקיום האנושי טוב יותר ועל ידי כך גם להיצור את דמותך כאינדיבידואל בצורה מלאה יותר. במובן זה, לטעמי מי שבשל ההבנה מפסיק לחוש עצב -סימן שיש משהו שגוי בתהליך שעבר עליו- ובמידה רבה חש אצלו ניתוק וניהליזם בשל חשיבת יתר [To much analasys] וזו בדיוק הסכנה שניטשה למשל מצא בסוג מסוים של אינטלקטואליות שמנתקת את האדם מעצמתו מהרצון לצוות ולפעול באופן בטוח בעולם ובמקום זו למעשה שקיעה ברקפלקסיביות יתר והפניית הרצון לעצמה כנגד עצמו במובן זה האדם יוצא כנגד היסוד החייתי וההשרדותי שבו ולבסוך מקדש את ההבדלות ההנתקות מהעולם ולבסוף את המוות במין סוג של מחול יאוש ציני זהו למעשה סימן מובהק לרצון מוחלש. לכן לטעמי על האדם להכיר במובן הרחב את היסוד הטרגי שבעולם להפנים את משמעות העצב- להתעצב ולהזדעזע קצת בעצמו אך להפיק מכך פעולה ומעשה בעל גוון אופטימי ופסימי- מאין "חיוב ההכרח" אמירת ההן" חיוב החיים למרות הכל ולמרות חוסר משמעותם העצבות הטרגיות שיש בהם. זהו האקט העצמתי הכי חשוב שאדם יכול להגשים בחיו בדרכו "להיעשות הוא עצמו" במובן הרחב של המלה.

 

[conatus]

אין שם דבר...

שפינוזה לקח את הרגשות האנושיים וחילקם לשניים עיקריים שמהם נגזרים כל היתר - שמחה ועצבות. הוא לקח את הרגשות האנושיים ושם אותם על ציר המספרים כשתחושה רגילה וכללית נמצאת בראשית הצירים, תחושה של שמחה נמצאת בצד המספרים החיוביים ותחושה של עצבות נמצאת בצד המספרים השליליים. ברור ומובחן שהחיובי כלומר השמחה טוב מאשר השלילי כלומר העצבות. בעצבות ראה שפינוזה רגש נחות רע ועקר מהסיבה שכשמישהו שרוי בעצבות הוא בהכרח (תבדקי זאת על עצמך ותיווכחי) נפעל (פאסיבי) וכשמישהו שרוי בשמחה הוא בהכרח פעיל (אקטיבי). ומכאן שעצב אינו רגש רצוי כלל וכלל מאף סיבה שהיא. לגבי עניין ההערכה ובכן לשיטתך המוות נמצא שם רק כדי שנעריך את החיים האם זה נראה לך הגיוני, לי לא. אין החיים מבקשים את הערכתנו כלל וכלל לגבי אף נושא או תחום ולראייה בני אדם נטבחים מדי יום באלפיהם. אין לטבע איזשהו יחס מיוחד לפרטים המרכיבים אותו ובפרט לא ליצורים החיים שאנו נמנים עליהם. מבחינתנו יש רק דבר אחד והוא תבונתנו אשר אנו מסתייעים בידה בכל רגע שחולף על מנת להתמיד בקיום תוך כדי שמירה על ישותנו כי בעצם אם תחפשי משהו אחר רק תגלי שאין שם דבר...

 

[timtamtum]

עצב ..

אוקיי.. אם ניקח את דבריך ונפשט אותם מעט ניווכח לדעת כי טענתך אומרת כי כל האדם, הוא אדם לעצמו, ללא חובות מסויימות לו ולחברה שבה הוא חי. לדעתי, כל אדם, באשר הוא אדם נולד לחברה מסויימת. חברה זו, מעצם היותה חברה נוטה לחוב בתוכה עצב עבור כל אדם ואדם, ואף שמחה, בהתאם. לידיעתך, ברגע שאדם מרגיש עצמו חלק מחברה, (עניין שקורה לרוב בחיינו) הוא נוטה להסתכל על דברים בפרספקטיבה מעט שונה. הוא נוטה להעריך את חייו ע"פ הסתכלות על חבריו, הוא נוהג לחיות את חייו בהתאם, ונוטה לעיתים לבצע את בחירותיו ע"י בחינת אחרים מהצד. אחרת, איך נסביר את העניין שאם מסתכלים מהצד, רוב בני האדם דיי דומים באורח חיים? ובחזרה לנושא- החברה, מביאה עימה עצב רב. אם אדם יאמר לי שהוא מעולם לא הרגיש עצב- הסיבה היחידה שנראת לעין היא שהוא לא חי בחברה כלשהי מעולם. החברה גורמת לעצב לא מועט בחיינו.

 

[sheketz]

אבל גם להיות ללא חברה

גורם לעצב רב. מה לעשות , אנחנו בני אדם.

 

[Matth]

יש להדגיש כי מדובר על העולם האנושי

כיוון שהטבע האובייקטיבי כן אינו נושא איזשהו ערך כלפי בני האדם או יצוריו- אבל בעולם המושגים האנושי- בראיית העולם האנושית היותר סוביקטיבית- יש גם יש מקום חערכים ולתחושות בעלות ערך- אמנם זה לא ערך אוביקטיבי- אבל אז מה ? מה רע כך- למה זה חייב להיות אוביקטיבי ומוחלט- אף אחד בעולם לא יכול לשכנע אותי שאין ערך פנימי ברגשות מסוימים כמו אהבה וכו ובכלל יש יתרון מהתי העצם היכולת לחוש- מספיק מגע אצבע באצבע בכדי להבין זאת וראו את ההבדל שבין כך לבין מצב של חוסר קיום- ומי שלא חש זאת פשוט בורח מעצמו ומתחושותיו. לכן אני לא מתעניין במטפיזיקות גדולות שאמורות לתת תכנית פעלה והסבר מקיף וכולל לכל- לטעמי כל מטפיזיקה כזו לאורך ההיסטוריה נכשלה במטרה המהותית והכוללנית שהיחא הציבה לעצמה- ובסופו של דבר לא ניתן לקחת וליישם אף אחת מהן לרמה מוחלטת של עקביות או מוחלטות לכן עדיף לטעמי בשאלות מאין אלו על טבעו ומהותו של העולם האנושי- להשתמש דווקא בפילוסופיות קיום [אקזיסטנציאליזם] ורבות מהן מחזיקות בגישה כמעט הפוכה מזו של שפינוזה [למשל- ניטשה] וגם קצת קמי.