עפר../images/Emo99.gifטלי
"מה נשמע?" "ככה.. מה איתך?" "מה אתה מבואס מביטול הנסיעה?" "כן..." "טוב אני לא רוצה שתהיה מבואס... אולי אני אקפוץ אלייך?" "לא עזבי זה לא מתאים עכשיו.." "לא למה למה לא? אני רוצה לבוא.. מה איכפת לך יהיה כיף.. נעשה אוכל נדבר, קצת על החיים..." "לא יודע.." "נוציא אותך מהדיכאון הזה, אני לא אוהבת שאתה מדוכא.. אז יאללה?" "מה?" "ב 7 אני אצלך.. בסדר?" "בסדר.." "יאללה ביי.." "ביי" עפר זרק את הטלפון לעבר הספה וקם לעבר המקרר כדי לבדוק אם יש לו בכלל אוכל לארוחה, הוא פותח את המקרר ומגלה שהוא ריק. הוא קופץ לעבר הספה לוקח את הטל' ומחייג "הלו טלי?" "עפר" "כן.. אמממ, אולי זה לא רעיון כ"כ טוב, האמת שאני קצת עייף ו..." "ומה?" "אממ... לא יודע.. אני קצת עייף ולא ממש בא לי לדבר עכשיו.." "אז לא נדבר, רק נאכל... אל תהיה כבד, יאללה אני אצלך ב 7 ביי" "אבל.." השיחה נותקה "אבל אין לי כלום במקרר" עפר דיבר אל הטל'.. הוא הבין שאין לו ברירה והוא יצטרך ללכת לסופר הקרוב כדי לערוך קניות.. עד עכשיו הוא ניסה שלא לצאת מהבית, כדי לא להרגיש את החום הכבד של אוגוסט שמעלה לו זיכרונות שהוא לא רוצה להעלות וגם כדי להתבדל מהחברה ומהאנשים שלפעמים פוגשים אותו ברח' ומתלהבים מבקשים חתימה או מצטלמים.. אבל אין לו ממש ברירה אז הוא שם על עצמו משקפי שמש גדולים של טייסים התלבש בצורה הכי סולידית שיכל והלך לסופר... כשיצא לרח' הרכין את ראשו על מנת שלא יראו את פניו והלך הליכה מהירה וחמקנית.. לפתע אוזניו הבחינו בקולות של נערים ונערות מאחוריו, בהתחלה היו אלה רק ציחקוקים עם הזמן הוא הצליח לקלוט "זה הוא.." "כן זה הוא..." "מה פתאום, הוא בכלל לא נראה ככה בטלויזיה!" "מה הוא כזה נמוך?!" "שכטר" "עפר" "האלופה" "מועדון לילה" לפי המילים הללו התחיל להבין שזיהו אותו, הוא המשיך להגביר את מהירות ההליכה וניסה להתעלם מהקולות שמאחוריו... עד שהגיע לסופר. הוא סיים לערוך את הקניות וניגש לעמדת התשלום "אני רוצה את זה כמשלוח, אפשר?" הקופאית השמנה עם הלחיים האדומות הסתכלה על עפר בחיוך מאוזן לאוזן, עיניה בהקו ונצצו ככוכבים במצפה רמון היא ציחקקה צחוק קצרצר ומתגלל והשיבה "בטח, בטח מתוק! בשבילך הכול... גם את הבת שלי אם תרצה" עפר השיב חיוך מאולץ והנהן בראשו לחיוב "תודה גברתי, אז את רושמת את הכתובת?" "בטח בטח... חחחח זה כמו במועדון הזה שם עם שמעון מארץ נהדרת!! חחחח איך אתה אומרים שם? "תרשום תרשום"!! חחחח" עפר המשיך לחייך אל הקופאית השמנה שצחקה ללא הרף.. הוא הבחין שהיא מוציאה מכיסה יומן אישי "אני צריכה גם את הנייד ואת הבית" עפר מעלה גבה, הוא מבין שהיא כותבת את כתובת ביתו ואת מס' הטל' שלו לעצמה ולא בהכרח בשביל המשלוח, הוא משנה את דעתו.. "את יודעת מה.. אני אוותר, אני פשוט אקח את זה בעצמי.." הקופאית מעלה את גבותיה ופליאה "מה?? מה פתאום!! איך תיקח את זה לבד, זה הרבה שקיות.. איך תסחב את כל זה? אתה כזה קטן, ממש ילד! אני לא מסכימה! אתה בטח עזבת כבר את הבית של ההורים, אבל תדע לך שאם לא היית עוזב, אמא בטוח לא הייתה מרשה לך לסחוב את כל זה... תביא את הטל' ואת הכתובת והמשלוח יגיע תוך חצי שעה! חבל על המאמץ, הרי כסף בטח לא חסר לך, אחרי כל המועדון הזה.. דרך אגב יש כרטיס מועדון?" עפר מבין שנפל על קופאית רכלנית שרוצה את כתובתו למטרות אישיות "טוב, תודה לך אני כבר אסתדר", מושיט לעברה שטרות ומתכופף לעבר השקיות, הוא מרים בקושי רב את כולן בבת אחת ויוצא מהסופר.. כבר בפתח הסופר הוא נכנע לכובד השקיות ומניח אותן ברגזנות על הרצפה "אוףףף..." מעביר את ידו על מצחו כדי לנגב את טיפת הזיעה המדגדגת שעברה על מצחו מרוב המאמץ והחום.. "איך אני אסחב את כל זה עד הבית?!" חשב לעצמו ונשך את שפתיו בעצבנות. הוא החליט לנסות שוב להרים את כל השקיות ולהתקדם עוד כמה צעדים, אחרי כמה שניות הוא הרגיש שהן נעשות יותר ויותר כבדות, הוא הרגיש שהן מתחלקות מידיו וקורעות את עור אצבעותיו.. גבו החל להתכופף מהכובד, הוא ניסה להתיישר וחכך בשיניו "אוךך" אבל לשווא, הוא לא הצליח להחזיק מעמד ואצבעותיו הכואבות שחררו את השקיות והן נפלו על הרצפה. הוא התיישר ומתח את צווארו על ידי כך שהזיז את ראשו מצד לצד הוא מגרד בעורפו וחושב איך יצליח לקחת את כל השקיות הללו עד הבית.. לפתע שמע מאחוריו קול קורא לעברו "צריך עזרה בחור צעיר?" היה זה המאבטח של הסופר שיצא לפטרול בחוץ.. עפר הסתכל עליו ועוד לפני שהספיק לענות, קטע אותו המאבטח "כבד לך.. הקניות." "כן" "אז למה אתה לא עושה משלוח?" עפר אחז בביישנות בידו השמאלית "אני... רציתי.. אבל.." שוב פעם לא הספיק לענות והמבטח קטע אותו "בוריס! בוא רגע" קרא לרוכב האופנוע שבדיוק חנה על יד הסופר "קח מהילד הזה שלוח"
"מה נשמע?" "ככה.. מה איתך?" "מה אתה מבואס מביטול הנסיעה?" "כן..." "טוב אני לא רוצה שתהיה מבואס... אולי אני אקפוץ אלייך?" "לא עזבי זה לא מתאים עכשיו.." "לא למה למה לא? אני רוצה לבוא.. מה איכפת לך יהיה כיף.. נעשה אוכל נדבר, קצת על החיים..." "לא יודע.." "נוציא אותך מהדיכאון הזה, אני לא אוהבת שאתה מדוכא.. אז יאללה?" "מה?" "ב 7 אני אצלך.. בסדר?" "בסדר.." "יאללה ביי.." "ביי" עפר זרק את הטלפון לעבר הספה וקם לעבר המקרר כדי לבדוק אם יש לו בכלל אוכל לארוחה, הוא פותח את המקרר ומגלה שהוא ריק. הוא קופץ לעבר הספה לוקח את הטל' ומחייג "הלו טלי?" "עפר" "כן.. אמממ, אולי זה לא רעיון כ"כ טוב, האמת שאני קצת עייף ו..." "ומה?" "אממ... לא יודע.. אני קצת עייף ולא ממש בא לי לדבר עכשיו.." "אז לא נדבר, רק נאכל... אל תהיה כבד, יאללה אני אצלך ב 7 ביי" "אבל.." השיחה נותקה "אבל אין לי כלום במקרר" עפר דיבר אל הטל'.. הוא הבין שאין לו ברירה והוא יצטרך ללכת לסופר הקרוב כדי לערוך קניות.. עד עכשיו הוא ניסה שלא לצאת מהבית, כדי לא להרגיש את החום הכבד של אוגוסט שמעלה לו זיכרונות שהוא לא רוצה להעלות וגם כדי להתבדל מהחברה ומהאנשים שלפעמים פוגשים אותו ברח' ומתלהבים מבקשים חתימה או מצטלמים.. אבל אין לו ממש ברירה אז הוא שם על עצמו משקפי שמש גדולים של טייסים התלבש בצורה הכי סולידית שיכל והלך לסופר... כשיצא לרח' הרכין את ראשו על מנת שלא יראו את פניו והלך הליכה מהירה וחמקנית.. לפתע אוזניו הבחינו בקולות של נערים ונערות מאחוריו, בהתחלה היו אלה רק ציחקוקים עם הזמן הוא הצליח לקלוט "זה הוא.." "כן זה הוא..." "מה פתאום, הוא בכלל לא נראה ככה בטלויזיה!" "מה הוא כזה נמוך?!" "שכטר" "עפר" "האלופה" "מועדון לילה" לפי המילים הללו התחיל להבין שזיהו אותו, הוא המשיך להגביר את מהירות ההליכה וניסה להתעלם מהקולות שמאחוריו... עד שהגיע לסופר. הוא סיים לערוך את הקניות וניגש לעמדת התשלום "אני רוצה את זה כמשלוח, אפשר?" הקופאית השמנה עם הלחיים האדומות הסתכלה על עפר בחיוך מאוזן לאוזן, עיניה בהקו ונצצו ככוכבים במצפה רמון היא ציחקקה צחוק קצרצר ומתגלל והשיבה "בטח, בטח מתוק! בשבילך הכול... גם את הבת שלי אם תרצה" עפר השיב חיוך מאולץ והנהן בראשו לחיוב "תודה גברתי, אז את רושמת את הכתובת?" "בטח בטח... חחחח זה כמו במועדון הזה שם עם שמעון מארץ נהדרת!! חחחח איך אתה אומרים שם? "תרשום תרשום"!! חחחח" עפר המשיך לחייך אל הקופאית השמנה שצחקה ללא הרף.. הוא הבחין שהיא מוציאה מכיסה יומן אישי "אני צריכה גם את הנייד ואת הבית" עפר מעלה גבה, הוא מבין שהיא כותבת את כתובת ביתו ואת מס' הטל' שלו לעצמה ולא בהכרח בשביל המשלוח, הוא משנה את דעתו.. "את יודעת מה.. אני אוותר, אני פשוט אקח את זה בעצמי.." הקופאית מעלה את גבותיה ופליאה "מה?? מה פתאום!! איך תיקח את זה לבד, זה הרבה שקיות.. איך תסחב את כל זה? אתה כזה קטן, ממש ילד! אני לא מסכימה! אתה בטח עזבת כבר את הבית של ההורים, אבל תדע לך שאם לא היית עוזב, אמא בטוח לא הייתה מרשה לך לסחוב את כל זה... תביא את הטל' ואת הכתובת והמשלוח יגיע תוך חצי שעה! חבל על המאמץ, הרי כסף בטח לא חסר לך, אחרי כל המועדון הזה.. דרך אגב יש כרטיס מועדון?" עפר מבין שנפל על קופאית רכלנית שרוצה את כתובתו למטרות אישיות "טוב, תודה לך אני כבר אסתדר", מושיט לעברה שטרות ומתכופף לעבר השקיות, הוא מרים בקושי רב את כולן בבת אחת ויוצא מהסופר.. כבר בפתח הסופר הוא נכנע לכובד השקיות ומניח אותן ברגזנות על הרצפה "אוףףף..." מעביר את ידו על מצחו כדי לנגב את טיפת הזיעה המדגדגת שעברה על מצחו מרוב המאמץ והחום.. "איך אני אסחב את כל זה עד הבית?!" חשב לעצמו ונשך את שפתיו בעצבנות. הוא החליט לנסות שוב להרים את כל השקיות ולהתקדם עוד כמה צעדים, אחרי כמה שניות הוא הרגיש שהן נעשות יותר ויותר כבדות, הוא הרגיש שהן מתחלקות מידיו וקורעות את עור אצבעותיו.. גבו החל להתכופף מהכובד, הוא ניסה להתיישר וחכך בשיניו "אוךך" אבל לשווא, הוא לא הצליח להחזיק מעמד ואצבעותיו הכואבות שחררו את השקיות והן נפלו על הרצפה. הוא התיישר ומתח את צווארו על ידי כך שהזיז את ראשו מצד לצד הוא מגרד בעורפו וחושב איך יצליח לקחת את כל השקיות הללו עד הבית.. לפתע שמע מאחוריו קול קורא לעברו "צריך עזרה בחור צעיר?" היה זה המאבטח של הסופר שיצא לפטרול בחוץ.. עפר הסתכל עליו ועוד לפני שהספיק לענות, קטע אותו המאבטח "כבד לך.. הקניות." "כן" "אז למה אתה לא עושה משלוח?" עפר אחז בביישנות בידו השמאלית "אני... רציתי.. אבל.." שוב פעם לא הספיק לענות והמבטח קטע אותו "בוריס! בוא רגע" קרא לרוכב האופנוע שבדיוק חנה על יד הסופר "קח מהילד הזה שלוח"
