ענן - 3
הכותבת הזו מפלרטטת איתי חשבה לעצמה והרגישה איך האמביציה לחשוף אותה חזקה יותר מהסקרנות והמבוכה. אף פעם לא סבלה מצבים של חוסר וודאות וזו באופן די סדיסטי מובילה אותה בדיוק למקום הקשה הזה שבו היא מרגישה כמו ילדה קטנה שלא יודעת מה לעשות. בכעס פתחה את דלת המכונית זרקה את הפתק לתא הקדמי טרקה את הדלתות בכוח להחזיר לעצמה תחושה של שליטה. נשענה לאחור לא ידעה מה היא מעדיפה לעשות להיות לבד או לפגוש את רחלי ולפרוק מעליה את הסיפור. מי כמוה ידעה על האנרגיות שמושקעות בשמירת סוד. להיות כל הזמן על המשמר שלא יתגלה, לפחד מכל מילה או רמז שאולי נחשפה. ההרגשה הזו שבמקום של הסוד מסתתרות בושה ואשמה. כמה פעמים רצתה לספר הכל כמעט להקיא וברגע האחרון לא הסגירה את עצמה מהפחד שאם תיחשף חייה יתפרקו לגורמים. בלעה את כל האפשרויות שיכולות לאיים על מקומה. הייתה עסוקה בלהציל את חייה מעשיית טעויות. עכשיו חשה מאוימת ראתה את 'הכתובת על הקיר' בכתב היד העגול שמסתנן לחייה. חשה איך המושגים שלה על פרטיות מאבדים כל אחיזה במציאות. גלשה במחשבותיה למאבקה עם ראש החוג להעביר קורס על: 'דילמות מוסריות בשמירת סודות'. נכון שזה היה רצון שלה לחפש באמצעות התיאוריות דרך כלשהי להרגיש אמיתית ולהצמיח כנפיים, אבל התקפלה מעלבון כשקיבלה סירוב מנומק שבו בין היתר נאמר: 'נראה שהבקשה לנושא הקורס מעורבת בצורך אישי שאין לו מקום בתחום ההוראה' . זה היה אחד הכישלונות הצורבים שלה בהסתרה ולא משנה שמי שיפגוש אותה לא יוכל לנחש. עכשיו המילים של הזרה שתוהה אם היא 'מרפה מהזהירות' מרעידות אותה כמו גוזל. היא לא שמה לב לזמן שחלף עד שקלטה במראה אורות מהבהבים. גבר במבטא אנגלי הוציא את ראשו מהחלון ושאל: 'סליחה את יוצאת? אני כבר חצי שעה מחפש מקום חנייה'. הנהנה בראשה התניעה את המכונית ולחשה: 'ואני כבר שנים מחפשת דרך לצאת מהחנייה הכפולה של חיי '. היא לא האמינה כשראתה אותו יוצא ממכוניתו מחזיק מפה בידו: 'אפשר עוד דקה?' פתח את המפה ושאל: 'את יכולה להראות לי את הדרך ל.... לא ממש הקשיבה רק אמרה: 'לא, לא יודעת '. היא האדם האחרון שאפשר לשאול על דרכים, מקסימום רק על סימוני גבולות זה מה שהיא יודעת רק לסמן גבולות צרים ולמפות את גבולות הידיעה שלה ושל האחרים. דרך המראה ראתה אותו עדיין עומד ומבט תימהון על פניו... משהו בהבעה שלו גרם לה סוף סוף לחייך. המשיכה בנסיעה ישר לביתה. המראה המגוחך של האנגלי הזה גרם לה להרגיש יותר נינוחה פחות מבוהלת, תחושה שהתחלפה בשניות כשנכנסה לביתה ופתחה את הדואר האלקטרוני : 'לא עדכנתי את מספר הפל' החדש שלך ולכן שולחת הודעה. למחר נקבעה לך פגישה עם ראש החוג בשעה 16.00 תודיעי במידה והמועד לא מתאים לך. רונית/ מזכירות. מה קרה שיש איתות ממגדל השן? שאלה את עצמה ולפני שהפחד והזיעה יתחילו לטפס על גופה, ויתרה על הקפה השחור פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת. רצתה רק לעמוד מתחת למים חמים שירפו את הנוקשות, להיכנס למיטה לצלול לשינה טובה ללא חלומות ללא מחשבות . כבר ידעה שמחר 'הגלגלים' יצטרכו לעבוד שעות נוספות.
הכותבת הזו מפלרטטת איתי חשבה לעצמה והרגישה איך האמביציה לחשוף אותה חזקה יותר מהסקרנות והמבוכה. אף פעם לא סבלה מצבים של חוסר וודאות וזו באופן די סדיסטי מובילה אותה בדיוק למקום הקשה הזה שבו היא מרגישה כמו ילדה קטנה שלא יודעת מה לעשות. בכעס פתחה את דלת המכונית זרקה את הפתק לתא הקדמי טרקה את הדלתות בכוח להחזיר לעצמה תחושה של שליטה. נשענה לאחור לא ידעה מה היא מעדיפה לעשות להיות לבד או לפגוש את רחלי ולפרוק מעליה את הסיפור. מי כמוה ידעה על האנרגיות שמושקעות בשמירת סוד. להיות כל הזמן על המשמר שלא יתגלה, לפחד מכל מילה או רמז שאולי נחשפה. ההרגשה הזו שבמקום של הסוד מסתתרות בושה ואשמה. כמה פעמים רצתה לספר הכל כמעט להקיא וברגע האחרון לא הסגירה את עצמה מהפחד שאם תיחשף חייה יתפרקו לגורמים. בלעה את כל האפשרויות שיכולות לאיים על מקומה. הייתה עסוקה בלהציל את חייה מעשיית טעויות. עכשיו חשה מאוימת ראתה את 'הכתובת על הקיר' בכתב היד העגול שמסתנן לחייה. חשה איך המושגים שלה על פרטיות מאבדים כל אחיזה במציאות. גלשה במחשבותיה למאבקה עם ראש החוג להעביר קורס על: 'דילמות מוסריות בשמירת סודות'. נכון שזה היה רצון שלה לחפש באמצעות התיאוריות דרך כלשהי להרגיש אמיתית ולהצמיח כנפיים, אבל התקפלה מעלבון כשקיבלה סירוב מנומק שבו בין היתר נאמר: 'נראה שהבקשה לנושא הקורס מעורבת בצורך אישי שאין לו מקום בתחום ההוראה' . זה היה אחד הכישלונות הצורבים שלה בהסתרה ולא משנה שמי שיפגוש אותה לא יוכל לנחש. עכשיו המילים של הזרה שתוהה אם היא 'מרפה מהזהירות' מרעידות אותה כמו גוזל. היא לא שמה לב לזמן שחלף עד שקלטה במראה אורות מהבהבים. גבר במבטא אנגלי הוציא את ראשו מהחלון ושאל: 'סליחה את יוצאת? אני כבר חצי שעה מחפש מקום חנייה'. הנהנה בראשה התניעה את המכונית ולחשה: 'ואני כבר שנים מחפשת דרך לצאת מהחנייה הכפולה של חיי '. היא לא האמינה כשראתה אותו יוצא ממכוניתו מחזיק מפה בידו: 'אפשר עוד דקה?' פתח את המפה ושאל: 'את יכולה להראות לי את הדרך ל.... לא ממש הקשיבה רק אמרה: 'לא, לא יודעת '. היא האדם האחרון שאפשר לשאול על דרכים, מקסימום רק על סימוני גבולות זה מה שהיא יודעת רק לסמן גבולות צרים ולמפות את גבולות הידיעה שלה ושל האחרים. דרך המראה ראתה אותו עדיין עומד ומבט תימהון על פניו... משהו בהבעה שלו גרם לה סוף סוף לחייך. המשיכה בנסיעה ישר לביתה. המראה המגוחך של האנגלי הזה גרם לה להרגיש יותר נינוחה פחות מבוהלת, תחושה שהתחלפה בשניות כשנכנסה לביתה ופתחה את הדואר האלקטרוני : 'לא עדכנתי את מספר הפל' החדש שלך ולכן שולחת הודעה. למחר נקבעה לך פגישה עם ראש החוג בשעה 16.00 תודיעי במידה והמועד לא מתאים לך. רונית/ מזכירות. מה קרה שיש איתות ממגדל השן? שאלה את עצמה ולפני שהפחד והזיעה יתחילו לטפס על גופה, ויתרה על הקפה השחור פשטה את בגדיה ונכנסה למקלחת. רצתה רק לעמוד מתחת למים חמים שירפו את הנוקשות, להיכנס למיטה לצלול לשינה טובה ללא חלומות ללא מחשבות . כבר ידעה שמחר 'הגלגלים' יצטרכו לעבוד שעות נוספות.
