ענווה...
כדי לעבור בתוכנו, מהצד הדורש קבלה חברתית אל הצד המקובל על ידי עצמו ומשם, לזרום תוך מתן גושפנקא להיותנו מי שהננו, מבפנים, יש לעשות ויתור. עלינו לוותר על כל האישורים ש צ י פ י נ ו לקבל בזכות היותנו כל-כך... מי שאנחנו. מהמקום בו אנו דורשים קבלה חברתית, מרשימים, מרצים, אנו לא מאשרים את עצמנו, אנו לא בחיבור לאור שבתוכנו, אנו מאויימים. הפחד הזה הוא הפחד להיות מי שהננו. מה לא טוב בזה? בלהיות מי שהננו, אנו מוותרים על האופן בו התרגלנו לראות את עצמנו כל החיים. זה מפחיד. זה להתבגר. זה להתגבר על כאב שהדחקנו. זה לאהוב את עצמנו, ככה כפי שאנו. יש לכם אומץ? לא... כי אם כן... אז... ככה אני אוהבת אתכם! בברכת האהבה המחברת עמוק בין כולנו, סיגל.
