דעתי.
ובכן, חפרתי על כך בעבר ואחפור בשנית – אחי ואני, זאטוטים זבי חוטים, ישבנו בסלון וצפינו בשקיקה בפרק של "המומינים". ליתר דיוק, בפרק שבו הגרוק הופיעה בפעם הראשונה. לעולם לא אשכח את הרגע המצמרר והאימתני הזה. הבהלה, הצעקה שפלטתי (טוב, אולי אני מגזימה ולא היתה צעקה, אבל תזרמו), המבטים שהחלפתי עם אחי, הקפיצה במקום, הצמרמורות... אם כי, אני מאמינה שאין זה קשור לגיל; כיום, במקרה הנ"ל, רבים הסיכויים שהייתי לוקה בשבץ, או משהו בסגנון, ולא לגמרי נשארת אדישה להופעתה של הגרוק. שום דמות מסרטי אימה לא הצליחה להטביע את חותמה בי, בניגוד גמור לגרוק. על כך, הייתי מורידה בפניה את הכובע (במרחק של כמה מטרים ממנה, כמובן). בנוסף, הגרוק אמורה להתפאר ולהתהדר במשהו שרבות מדמויות האימה לא הצליחו – אווירת הפחד למראיה לא תמה מיד בתום הפרק, אלא הופיעה בפעמים הבאות שחזרה לעמק. אז, מה יש בדמות הזו שמאז ומתמיד גרם לי לאהוב ולהעריך אותה? הצבע, כמובן. סתם, לא. קודם כל, אני מניחה שזו האווירה שהיא משרה כלפי הסובבים אותה ויחד עם זאת, האמת העגומה שבסופו של דבר, מדובר במישהי שמנסה למצוא חברים. אע"פ שהיתר מתרחקים ממנה ומרגישים מאוימים, היא מנסה לזכות בתשומת לב ובחיבה. עקשנית, לא? מנגד, היש בה שמץ של אגואיזם? היא מקפיאה את הסביבה, ובכל זאת אינה מוותרת וללא התחשבות באחרים היא שבה פעם אחר פעם בניסיונות נואשים לאתר פינה חמה. עקשנות? תמימות? סבלנות? אדישות? חוסר אכפתיות? ואולי הכל יחד. הייחודיות של הגרוק מתבטאת, בין היתר, בכך שהיא הדמות היחידה (אם זכרוני אינו מטעני) ללא שפה מוגדרת (לנו ולעמק, לפחות). אם היתה יכולה לבטא את עצמה ולו ליום אחד בלבד, מה היתה אומרת? במה היתה חפצה? עד כמה הייתה מצדיקה (לחילופין, שוללת) את הטענה שהיא מסכנה? בל נשכח את המראה החיצוני והוולגרי שלה; זרועותיה ואצבעותיה מוזרות, פרצופה ואפה אינם פרופורציונלים לגופה ובעוד שהדמויות בעמק מאופיינות בתווים עדינים, בצבעים פסטורלים, רכים, צבע הגרוק שונה, מיוחד, פסימי יותר. "אם אין אני לי – מי לי?" אין ספק שאת המשפט הזה הגרוק אמצה – מרצונה או בלית ברירה – לחיקה כמוטו.
עלינו לכתוב כמה שיותר אסוציאציות (לא חובה לרכז אותן בהודעה אחת, הרגישו חופשי להציף). בנוסף, רצוי להביע דעה על הגרוק, לתאר אותה, לצרף תמונות ובקיצור - לחפור.
