עמותת "משעול"
כפי שחלקכם אולי זוכר, בני סובל מאפרקסיה שפתית (ליקוי בתיאום המוטורי של הגית מלים). בעקבות שאלה שהפניתי לפורום המליצה לי דליה לפנות לעמותת "משעול" בביה"ח "שערי צדק". אתמול היינו שם, ולהלן התרשמותנו, בתקווה שאנשים נוספים יוכלו להיעזר: ג´ודי (קלינאית התקשורת) התרשמה מבננו והסכימה שמדובר באפרקסיה. גם היא, כמו כולם, התרשמה מכך שליאור רוצה ומצליח לתקשר באופן לא מילולי (לפחות לא בשימוש במילים מקובלות...). גם היא, כמו כולם, אמרה ש"הוא ידבר אבל איני יודעת מתי". שלא כמו כולם, היא הדגישה את חשיבות התקשורת התומכת והחליפית (מעכשיו - תת"ח). השיטה מתבססת על מתן כלים לביטוי שיובנו לא רק ע"י אמא ואבא, ע"מ להקטין תסכולים ולסייע בהשתלבות בחברה (גן וכו´). למרות שאינטואיטיבית נראה שאם יתנו לילדים כאלה כלי ביטוי אחר הם לא יתאמצו ללמוד לדבר (כי מבינים אותם גם כך), הרי שמסתבר שהמצב הפוך לחלוטין. הוצאת אלמנט הסטרס, בשילוב גורמים נוספים (ובעצם לא משנה לי ממש למה...) מביאים דווקא לשיפור ביכולת הדיבור. התת"ח מבוססת בעיקר על שני סוגי עזרים. הראשון: לוחות תמונות המציגות מילים ומצבים הרלבנטיים לחיי הילד. הילד אמור להסתובב עם מעין קלסר של דפי תמונות, לפתוח אותו בעת שיחה ולהצביע על התמונה המתאימה. להדגיש: לא מדובר בספר תמונות שמצביעים עליו ושואלים "איפה חתול?" ו"מה זה?", אלא בכלי ביטוי של ממש. הסוג השני של עזרים הם סוגי מכשירים אלקטרוניים המאפשרים הקלטה של משפטים קצרים והשמעתם בלחיצה על כפתור (שמתאימים לו ציור מתאים). כך נוסף אלמנט של ביטוי *קולי* שמסייע להבנה ועוזר לתרגול הדיבור. שוב, גם כאן מדובר באמצעי תקשורת בו משתמשים כל הזמן ולא בעזר ל"עבודה" על הדיבור. מכשירים אלה הם יקרים מאד (המכשיר שהומלץ על ידה לליאור עולה 3000 *דולר*) אך ניתן לקבלם בהשאלה מ"עזר מציון" (יש לעתים המתנה בתור לקבלת מכשיר). להודות על האמת, היינו די בהלם ואפילו סקפטיים (אני לפחות). קצת קשה היה לי לדמיין את הטרול הקטן סוחב צ´ימידן עם קלסרי תמונות ועזרי דיבור לגן... ביקשנו להפגש עם ילד הנעזר באמצעים אלה, וג´ודי אמרה שתבקש מהורים לילדים כאלה להפגש אתנו. כמו-כן היא תקשר אותנו עם קלינאית תקשורת המכירה את התחום ותוכל לשמש לנו מקור הדרכה ותמיכה "און-ליין". גם בשלב זה היינו די המומים, אבל אז זכינו ל"הצגת תכלית" מדהימה. ג´ודי הקליטה על אחד המכשירים את המשפט "נעם בואי מהר!". נעם (ביתנו) יצאה מהחדר, והראינו לליאור שבלחיצה על כפתור נשמעת הקריאה לנעם והיא נכנסת. תוך 30 שניות הוא למד שמדובר לא במשחק סתם אלא במשהו פונקציונלי, הפסיק ללחוץ על הכפתור ללא אבחנה והחל לקרוא לה (ע"י לחיצה על הכפתור) בכל פעם שיצאה מהחדר. בשלב השני הוספנו "אבא בוא!" בכפתור אחר. שוב - תוך 30 שניות הוא למד להשתמש בכפתור הנכון כדי לקרוא לאדם הנכון. חשוב לציין שמבחינתו זו היתה חוויה טובה. הוא היה מבסוט מעצמו עד הגג (ובצדק!), התפוצץ מצחוק ונהנה להריץ אותי ואת אחותו פנימה והחוצה - תות"ח אמיתי!. לסיכום, שוכנענו לנסות. אם ההמשך יהיה דומה למה שראינו, מדובר בפריצת דרך אמיתית עבור ליאור.
כפי שחלקכם אולי זוכר, בני סובל מאפרקסיה שפתית (ליקוי בתיאום המוטורי של הגית מלים). בעקבות שאלה שהפניתי לפורום המליצה לי דליה לפנות לעמותת "משעול" בביה"ח "שערי צדק". אתמול היינו שם, ולהלן התרשמותנו, בתקווה שאנשים נוספים יוכלו להיעזר: ג´ודי (קלינאית התקשורת) התרשמה מבננו והסכימה שמדובר באפרקסיה. גם היא, כמו כולם, התרשמה מכך שליאור רוצה ומצליח לתקשר באופן לא מילולי (לפחות לא בשימוש במילים מקובלות...). גם היא, כמו כולם, אמרה ש"הוא ידבר אבל איני יודעת מתי". שלא כמו כולם, היא הדגישה את חשיבות התקשורת התומכת והחליפית (מעכשיו - תת"ח). השיטה מתבססת על מתן כלים לביטוי שיובנו לא רק ע"י אמא ואבא, ע"מ להקטין תסכולים ולסייע בהשתלבות בחברה (גן וכו´). למרות שאינטואיטיבית נראה שאם יתנו לילדים כאלה כלי ביטוי אחר הם לא יתאמצו ללמוד לדבר (כי מבינים אותם גם כך), הרי שמסתבר שהמצב הפוך לחלוטין. הוצאת אלמנט הסטרס, בשילוב גורמים נוספים (ובעצם לא משנה לי ממש למה...) מביאים דווקא לשיפור ביכולת הדיבור. התת"ח מבוססת בעיקר על שני סוגי עזרים. הראשון: לוחות תמונות המציגות מילים ומצבים הרלבנטיים לחיי הילד. הילד אמור להסתובב עם מעין קלסר של דפי תמונות, לפתוח אותו בעת שיחה ולהצביע על התמונה המתאימה. להדגיש: לא מדובר בספר תמונות שמצביעים עליו ושואלים "איפה חתול?" ו"מה זה?", אלא בכלי ביטוי של ממש. הסוג השני של עזרים הם סוגי מכשירים אלקטרוניים המאפשרים הקלטה של משפטים קצרים והשמעתם בלחיצה על כפתור (שמתאימים לו ציור מתאים). כך נוסף אלמנט של ביטוי *קולי* שמסייע להבנה ועוזר לתרגול הדיבור. שוב, גם כאן מדובר באמצעי תקשורת בו משתמשים כל הזמן ולא בעזר ל"עבודה" על הדיבור. מכשירים אלה הם יקרים מאד (המכשיר שהומלץ על ידה לליאור עולה 3000 *דולר*) אך ניתן לקבלם בהשאלה מ"עזר מציון" (יש לעתים המתנה בתור לקבלת מכשיר). להודות על האמת, היינו די בהלם ואפילו סקפטיים (אני לפחות). קצת קשה היה לי לדמיין את הטרול הקטן סוחב צ´ימידן עם קלסרי תמונות ועזרי דיבור לגן... ביקשנו להפגש עם ילד הנעזר באמצעים אלה, וג´ודי אמרה שתבקש מהורים לילדים כאלה להפגש אתנו. כמו-כן היא תקשר אותנו עם קלינאית תקשורת המכירה את התחום ותוכל לשמש לנו מקור הדרכה ותמיכה "און-ליין". גם בשלב זה היינו די המומים, אבל אז זכינו ל"הצגת תכלית" מדהימה. ג´ודי הקליטה על אחד המכשירים את המשפט "נעם בואי מהר!". נעם (ביתנו) יצאה מהחדר, והראינו לליאור שבלחיצה על כפתור נשמעת הקריאה לנעם והיא נכנסת. תוך 30 שניות הוא למד שמדובר לא במשחק סתם אלא במשהו פונקציונלי, הפסיק ללחוץ על הכפתור ללא אבחנה והחל לקרוא לה (ע"י לחיצה על הכפתור) בכל פעם שיצאה מהחדר. בשלב השני הוספנו "אבא בוא!" בכפתור אחר. שוב - תוך 30 שניות הוא למד להשתמש בכפתור הנכון כדי לקרוא לאדם הנכון. חשוב לציין שמבחינתו זו היתה חוויה טובה. הוא היה מבסוט מעצמו עד הגג (ובצדק!), התפוצץ מצחוק ונהנה להריץ אותי ואת אחותו פנימה והחוצה - תות"ח אמיתי!. לסיכום, שוכנענו לנסות. אם ההמשך יהיה דומה למה שראינו, מדובר בפריצת דרך אמיתית עבור ליאור.